אז נכון, אני לא אביטל דיקר, אבל גם אני יכול לעשות את פינת הSMS שלי, במיוחד כי השיחה הזו משעשעת. תודה ליואב ****, שסיפק את הצד המעניין בשיחה בין שניינו.

10:18 אני מבין ששוב חזרת לשמאל הסהרורי?
10:19 עדיין לא, למה?
10:20 אתה כבר מתחיל עם "פניני החוכמה" באתר שלך.
10:20 חכה למה שיכתב היום. חוצמזה, בשמאל יש כוסיות
10:24 תחסוך ממני..וכמו שאמרו ב"גבעת חלפון": "תן את הכבוד לצה"ך"..(-:
10:26 אין כבוד למודיעין הכושל שלנו. הבעיה היא לא צה"ל, אלא שהדרג המדיני מסתמך על ילדים בני 18, שמתלהבים מהציצי של רוני סופרסטאר ושיא שאיפותיהם בחיים הם מעיל אמריקאי ופטור משמירות, בשביל הערכות מודיעין.
10:30 אי אפשר לדעת שבבית ממנו יורים, יש במקט ילדים. זה נקרא "אשם תורם", לא?
10:30 אני מדבר על מקרים כמו "האלונקה המשגרת" וטיוח ה"7 שעות אחרי".

לילד לא יכול להיות אשם תורם (חריג; אייגר)
10:33 אשם תורם של חיזבאללה שיורה מבתי מגורים. אייגר זה לא זה עם הטיל?
10:33 לחיזבאללה יש אשם מלא, לא תורם. לצה"ל יש רשלנות תורמת.
10:37 באמת חזרת להיות שמאלן יפה נפש מחבק ערבים.. כבר חשבתי שהתפכחת..
10:37 היי, אני מבטיח לך שאני לא שמאלן מחבק ערבים. אני מחבק עצים ומזדיין עם ערבים. אל תתבלבל.
10:40 רק שאתה לא תתבלבל.. זה יכול לכאוב.. (-: אני מחכה לקרוא את הגיגיך..
10:41 חכה. מבטיח לך שתופתע. הסיבה העיקרית, אגב, לתמוך ב"לחימה" היא שביילין מתנגד לה.

אז אולי בעצם יש כמה דברים להגיד. ראשית, אני הפסקתי לסמוך על צה"ל ממזמן. אבל הבעיה היא לא שאני לא סומך עליהם, אלא שאני מפחד ממה שהם מסתירים ממני. אבל הבעיה היא לא הפחד מצה"ל; הבעיה היא גדולה מזה. היא חוסר היכולת שלי לראות תקווה באפיק המדיני. היום קיבלתי את תשובתו של ח"כ עמי איילון למכתב ששלחתי לפני כשבוע. לא ניתן לומר שהופתעתי יותר מדי, התשובה היתה מאופקת, סטנדרטית.

אני חושש כי המדינה שלי מתחילה לאבד את הלגיטימציה שלי, את הרצון. הדעות שלי נתפסות כ"חתרניות" לפעמים. יש כאלו שאמרו לי היום שהדעות שלי כנראה לא לגיטימיות. אני חושב שהדעה שלהם פחות לגיטימית. מפריע לי שאנשים מתעצבנים כשאני שואל את השאלה הנכונה: 'האם אתה מרגיש בנֹח כשאתה הוא זה שלוחץ על ההדק שהורג ילדים קטנים.', לא תושבים תומכי טרור, ילדים. אותם ילדים שחיים שם ככל הנראה תחת טרור.

נכון, אין לי פתרון קל, אין לי דרך אפשרית למנוע את הירי של טילים על ישראל בצורה יותר טובה אם לא נהרוג ילדים קטנים. אבל לאחרונה שבדקתי, להרוג ילדים קטנים לא ממש עוזר לנו. זה רק הורס לנו את הלגיטימציה האחרונה שעוד נותרה לנו.

גם לפנות לבלוגים הערבים לא כל כך עוזר; שם כבר נראה שהמלחמה דעכה, היא לא הנושא החם יותר, אלא היא שונה. בתות מוצפים נושאים של "כמה אנחנו שונאים את ישראל" ו"כמה אנחנו שונאים את החיזבאללה", אבל אין באמת דברים מעניינים עם משמעות. הכל התבצרות בעמדות. השיחות שעוד היו נמוגו, וכשRampurple כותבת " I hate israel" אני כבר לא יודע איך להגיב.

יותר מציק לי שהמדינה מטייחת ומנסה להקטין את הנזק מאשר שהיא באמת עשתה את זה. ברור לי שאזרחים ימותו, ובכך נראה שהמלחמה לעולם לא יכולה להיות הומנית. המלחמה לא יכולה להיות לפי כללי ז'נבה, כי אם היא כן תהיה על פי כללים אלו אז היא לא תהיה מלחמה, אלא יותר לכיוון "ריב מיותר שלא ניתן להפיג כיוון שהוא לא יכול להיות אלים".

לפני חצי שנה בערך לימדתי תלמיד בכיתה ט', הם בדיוק למדו את "100 ערכי ציונות" ולמדו משהו על כללי ז'נבה, בגדול. הוא שאל אותי למה צריך כללי מלחמה, כי במלחמה כולם נלחמים בכח ורוצים להרוג את השני, אז למה צריך כללים? הסברתי לו שכללי הלחימה הם כמו הכללים במגרש הכדורגל בבית הספר, בו הולכים מכות. אפשר לעשות הכל במכות, רק לא להוציא עיניים, לבעוט לאשכים, או לנסות לתלוש אוזן.

הלחימה מתוך אוכלוסיה אזרחית היא בעיטה באשכים של ישראל, הבעיה היא - שכשבועטים לך באשכים, איך אתה יכול להחזיר בלי לבעוט לצד השני?

אני לא אתרגם את מה שכתבתי באנגלית על הטבח השני בכפר כנא, בעיקר כי זה נראה לי מיותר לכתוב את אותו דבר פעמיים.

מענבי הזעם של 1996 עשו יין נפלא, יין שהחזיק לא מעט שנים, עד שהפך לחומץ. מדינת ישראל חששה מהשנות של מקרה כפר כנא לא פחות משחששה מטילים על תל-אביב. כולם ידעו שאם יחזור טבח בלתי מבוקר באזרחים המצב יחמיר. אולמרט, כהרגלו של הדרג המדיני, אומר שהוא לא נתן פקודה לרצוח חפים מפשע, ומשום מה אני לא בטוח שאני כבר מאמין לו. אותו צה"ל דיווח על אלונקה שהיא משגר טילים, ואותו צה"ל שלא בוחל ואפילו משקר לדוברת צה"ל מדי פעם.

לפני שבוע נשאלתי על ידי חבר אם אני "כבר" מפגין נגד המלחמה, ואמרתי שאני אתן לזה שבועיים לפני שזה יהפוך למלחמה אמיתית נגד האלימות; אבל שני דברים השפיעו עליי לא מעט, אני חושב שהכתבה של לילי גלילי ב'הארץ' מסבירה את המצב העגום שאני נמצא בו. הדבר השני היתה ההפגנה המוזרה שהייתי בה ביום חמישי. אני חושב שהפסקה הבאה, שמובאת בכתבתה של לילי גלילי מסבירה את ההרגשה שלי:

הפרופ' דן יעקבסון, מבכירי התנועה, טוען, ש"יש הבדל גדול בין ארגון זכויות אדם לתנועת שלום", הבחנה שהכיבוש טישטש אותה על פני שנים, והיא מתחדדת עכשיו. הוא ייצג בישיבה גם את הקבוצה הגורסת כי התנגדות למלחמה על הגנתו של גבול מוסכם, מערערת את הלגיטימיות והאמינות של הטיעון המרכזי של השמאל, הקורא לחזרה לגבולות 67'.

הבעיה היא שאני גם קורא לשלום וגם בעד זכויות אדם, וכאן, במלחמה הזו - שניהם לא הולכים יחד...
Technorati Tags: Hizbulla, Peace, Lebanon, Israel,

קראו לכל האורך, גם אם אני כותב כאן דברים שאתם כבר יודעים, זה נחוץ בשביל המסקנה.

ספאמרים הם עם נלוז, הם תוקפים בכל שעות היממה, גורמים לנזקים לחברה ומפריעים לשלוות החיים. כשספאם נשלח, לא מדובר בסכנה קיומית לקיומה של החברה, אלא בפעולה מזיקה ומציקה שכל מטרתה היא לדאוג לכך שיתייחסו לספאם ולהקטין, בפועל, את השימוש בדואר אלקטרוני. ספאם הוא יעיל בכך שהוא מונע מאדם את החופש להשתמש בדואר האלקטרוני; הוא דורש מאדם למחוק דואר מציק ולהשקיע בו זמן קטן שאותו היה ניתן להשקיע בפעולה אחרת.

ספאם דורש להתקין מסנני ספאם, כאלו שבוררים ומבדילים בין דואר לגיטימי לדואר זבל; אולם גם לאלו יש מחיר. פרט לעלות המסננים, שעשויים לבוא או במבנה של תוכנה מסחרית, או בתשלום לספקית הדואר, יש את מחיר הFalse Positives (זהירות: חצי ספוילר למטרת הפוסט), המחיר של כניסה מדי יום לתיבת הזבל ובדיקת הטעויות של המסנן. לעיתים, מפסידים עסקה חשובה כי תוכנת הסינון נתנה קריטריונים קשים מדי לעבור. ולעיתים, כל מסנני דואר הזבל בעולם אינם יעילים, כיוון שהזבל הצליח להסתנן מעבר לקריטריון על ידי תנאים חדשים.

לזבלנים די ברור שהם לא יצליחו לשנות את מדיניות הגולשים לגביהם, הם יודעים שאין להם סיכוי לנצח במלחמה, אבל הם יודעים גם שאין כל דרך להשמיד אותם. הם יודעים לעבוד מבין כתובות IP לגיטימיות ושרתים לגיטימיים, הם משתלטים על מחשבים של משתמשים באמצעות וירוסים ושולחים דרכם את דואר הזבל, והם מקבלים מימון ממיטב החברות העסקיות, שמרוויחות רווח נאה מפעולתם.

את הספאמרים עצמם לא ניתן להשמיד מבלי להשמיד את מהות קיומה של האינטרנט. לא ניתן לחסום את כל התעבורה ללא אבחנה ורק לאפשר תעבורה לאחר בחינה, שכן באינטרנט יש תעבורה מרובה מדי לעשות כן. גם לא ניתן לחסום את המדינות מהן הספאמרים שולחים דואר זבל, כיוון שאלו יחליפו מדינה, מצד אחד, והמדינה אשר בה יושבים הספאמרים תנזק - למרות שזו מאפשרת, באמצעות חוקיה המעוותים, תמיכה בספאמרים בצורה מסוימת.

הספאמרים הם אנשים נלוזים, הם מטרידים אנשים מדי יום בנסיון נואש לשנות את הרגלי הצריכה שלהם. כל גולש שחווה התקפת דואר זבל רוצה לעשות את הדבר הראשון שעולה בראשו- וזה להחזיר מלחמה. כך חברת Blue Security נסגרה לבסוף לאחר התקפה, היא השתמשה בטכניקות הלא לגיטימיות של הספאמרים והפסידה את הלגיטימיות שלה בעיני החברה, ומצד שני, הספאמרים עלו עליה בכל הכח וגרמו לסגירתה והשבתתה. אבל כולנו רוצים לחסל את הספאם. כולנו רוצים לקרוא דואר בשקט, לא?

שימוש בכלי הספאמר נגד הספאמרים אינו אפקטיבי, הוא יקר לגולש הממוצע וגורם לו נזק היקפי גם כן. אם כן, כיצד נפטרים מהספאם? פניה למשטרה אינה יעילה כיוון שמדובר בפעולות בינלאומיות שלא ניתנות לטיפול בהיקפן. חרם צרכנים כנגד חברות המפרסמות בספאם היא דרך אחת, אך היא עובדת לטווח הארוך. מה היא אם כן הדרך להתמודד עם ספאם? ככל הנראה להתעלם ממנו. לא?

עכשיו, אחרי שקראתם את זה, תחשבו רגע על החיזבאללה כספאמרים; אני יודע שזה קשה, אני יודע שאני נשמע לרגע כשמאלן מתחסד. אבל אכן, הטרור אינו ניתן לפתרון, אי אפשר להשמיד את כל הטרוריסטים מצד אחד, ואי אפשר לרצות אותם מצד שני, אז אפשר לנהל מלחמה שתגרום לאבידות, או שאפשר להתעלם מהם - כיוון שהם עדיין לא סכנה קיומית למדינת ישראל (להבדיל אלפי הבדלים מפגיעה בפרטים).

בשבועיים שמתנהלת המלחמה נגבו קרבנות רבים מישראל. אלפי אנשים בינתיים מתו ממחלות לב, מחלות הקשורות בדרכי נשימה ומחלות הקשורות לזיהום אוויר. עלות המלחמה בישראל היא מאה מיליון דולר, ליום. הויכוח על סל התרופות הוא ויכוח על מאות מיליונים, שהם כסף קטן למלחמה הזו. המחיר שניתן לשלם עבור השארת אותם אנשים, שמותם לא מצטלם טוב כמו מות פגועי הטרור, הוא קטן מאוד. ניתן לנהל חברה גדולה ועשירה יותר, עם חינוך יותר טוב, במחיר המלחמה הזו.

נכון, הטענה אינה נכונה לגמרי כי יש להשקיע כסף במיגון בתי החולים, במיגון הבתים, בפיתוח מערכות ליירוט קטיושות ואולי גם בסיורים מוגברים באוויר, אבל עדיין, תחשבו - למה אתם לא מקדישים את כל יומכם להלחם באותו ספאמר ששלח לכם הצעה להגדיל את איבר המין? כי אתם יודעים שלא משנה מה תעשו, מישהו אחר ישלח לכם את אותו הספאם עוד שעה.

תוכן מבוסס גולשים הוא המילה החמה באינטרנט; כל אחד מהאתרים המרכזיים מעוניין למשוך אליו את הגולשים השערורייתים ביותר, עד כדי כך שאחד מהם מוכן לשלם לבלוגרים המוצלחים ביותר. אכן, כפי שמציין עידו קינן, לא מדובר במיליונים וגם לא באלפי שקלים, אלא במאות שקלים בשנה; במקרה הטוב. אותו תשלום הוא פיצוי על כך שבאתר הכותבים מופיעות פרסומות לעיפה, זמני התגובה אינם מדהימים ולכתובת האתר יש מספר בלתי ניתן לזכירה בעליל. בנוסף, התוכן שניתן באתר הינו תוכן בערבון מוגבל.

אחד המחירים הכבדים שמשלמים אלו שמאחסנים את שירותיהם באתרים שאינם עצמאיים, אלא בפלטפורמות הגדולות, וללא קשר לאם מדובר בתמונות (פליקר הוא רק דוגמא אחת), בלוגים (ישראבלוג ותפוז), שירותי אימייל ( ג'ימייל, הוטמייל, ואחרים) או סרטים [ פליקס ויוטיוב הן רק דוגמאות ראשונות) הוא אבדן העצמאות. כשאינך אדון לשרתך ולקבצייך אתה משולל שליטה בהם. כל יום שיבוא טומן בחובו הפתעות חדשות אשר כוללות בין היתר מחיקת קבצים ראנדומאלית עקב הפרות זכויות יוצרים, או החלטה כי תוכן מסוים אינו ראוי. אבל החלטות אלו אינן היחידות, אלא לעיתים שינוי במדיניות יכול גם להביא לנזק לגולשים.

מצד שני, אתרים אלו מספקים לתוכן המיוצר על ידי גולשים חשיפה מהירה ביותר; כל אידיוט בישראבלוג יכול לקבל עשרות אלפי כניסות אם יכתוב את המילים הנכונות - אותן מילים שההמון מחפש. הפופולריות העצומה אשר ניתן להשיג באמצעות אותו אתר מכפרת, בדרך כלל, על הפגיעות הקטנות שיכולות להתקיים. אולם, לא תמיד כך הדבר.


דומה שגולש מסוים, עליו כותב עידו קינן היום זוכה ליחס אחר. אותו גולש העלה לאתר BlogTV של תפוז, לפי הכתוב, מספר סרטים בהם הוא מעורב בפעילות BDSM קשה, באיזור המיועד למבוגרים בלבד. תפוז שינתה בין לילה את מדיניות האתר, והחליטה על אי הפצת סרטים אדומים. מבלי להכנס לשאלה האם אכן מדובר בסרט קשה כסרט אדום או לאו, עדיין שינוי המדיניות הנ"ל מהווה בעיה עבור לא מעט גולשים.

במקביל, אותה חברה, תפוז, שמנהלת את אתר פליקס, קיבל גם בקשות להסיר תוכן פוגע בזכויות היוצרים של קשת, בדמות שידורי 'ארץ נהדרת'; כלומר, פליקס כבר בדרך להיות יוטיוב הישראלית. התגובה (הראויה) של תפוז היתה שהיא נוקטת בהליך 'הודעה והסרה', וכל הפרה שתדווח, תוסר.

אבל, אם כן, מה יכול לעשות גולש שתכניו הוסרו, בין אם בשל חשד להפרת זכויות יוצרים או בשל חשד להיות התוכן פוגע (ומבלי לקבוע מסמרות אם התכנים המדוברים אכן עושים כן). הגולש, ראשית, יכול לפנות לספק השירות בבקשה להחזיר את התוכן. אותה בקשה צריכה לבוא מתוך דוקטרינת ה'שימוש לרעה בזכות' וחובת תום הלב שחלה על צדדים לחוזה; כלומר: ברוב תנאי השימוש של אתרים אלו יהיה רשום בדרך כלל כי להנהלת האתר יש שיקול דעת בלעדי להסרת תוכן, אולם, גם את שיקול דעת זה יש על צדדים לחוזה להפעיל בתום לב, ולכן אם הגולש יוכל להראות כי לא היתה כל סיבה להסיר את התוכן וכי התוכן אינו פוגעני, אזי יתכן שתכנו יוחזר. שנית, הגולש יכול לטעון לזכויות ביצירה (אם מדובר בענייני זכויות יוצרים) או לכך שמדובר בשימוש הוגן. אותה טענה תאפשר לו הגנה בסיסית ותקנה לספק חסינות מתביעות, שכן הגולש יתייצב לכל הליך משפטי הדרוש. שלישית, אם מדובר בתוכן הנחשד לפרסום תועבה, יוכל לספק הגולש חוות דעת כי אין הדבר נכלל בגדר התועבה, על מנת להראות את צדקתו.

במקרה הנדון, ושוב, מבלי להכנס לעומק, נראה כי על פניו גם אם מדובר בסרט אשר חמור כמו "סרט אדום" עדיין היה מקום להפעלת שיקול דעת כלשהו בשינוי תנאי החוזה ולא במחיקה גורפת. מדובר בקהילה סגורה המיועדת לבני 18 ומעלה ובה מצהירים הגולשים על גיל זה. לא זו אף זו, אלא שבסרטים המדוברים, לפחות לפי טענת הגולש, לא דובר במין בכפיה - ואף זאת ניתן לצרף בהצהרה קצרה בסרט הוידיאו על מנת למנוע דברים דומים, ולכן אין חשש לעבירה כלשהי שכן מדובר בקהילה סגורה מעל גיל 18, ולא בניצול, זנות או סחר בנשים.

אולם, ניתן לחשוב על דרך חלופית - הבאה מגישה פוליטית שונה לגמרי. אותו הגולש אינו אלא אורח באתרה של חברת תפוז, זו הואילה בטובה ליתן לו מקום לאחסן את סרטיו; האם יש לחייב אותה, אם כן, לתת לו לעשות דברים המנוגדים לרצונה? תפוז אינה ספקית השירות הבלעדית ודיני ההגבלים העסקיים לא יחולו כאן, כמו גם שלא בטוח שניתן יהיה לתקוף את החלטתה לשנות את תנאי השימוש בבית משפט, שכן גם אם מדובר בשימוש בזכות שלא בתום לב עדיין קיימים סייגים והגנות.

אם כן, מדוע שלא יקום לו הגולש המעוניין להפיץ סרטים אלו ויאחסן אותם באתר עצמאי? הכיצד הוא יוכל להשיג את אותה החשיפה בצורה זו? אולי בכלל ראוי שיקים מיזם חתרני כמו כל מיזמי הווב 2.0?


לדעתי, גם אם מדובר בהסרה של תכנים לא ראויים, עדיין יש מקום לאפשר חירויות לאזרחים להתבטא בצורה אומנותית בחברה, גם באמצעים שאינם מקובלים במיוחד. \\לא יודע אם ראוי לכתוב: "דווקא מין שמכונה ביזארי הוא קל יותר לצפיה לעין הבלתי מזוינת. הוא מין אמצעי, נטול רגשות מזויפים ומיועד לסיפוק ופורקן מיני בלבד, הוא לא מציג "ניצול כפוי" אלא "ניצול יזום" שאינו קשה כמו לעיתים צפיה בדוגמניות בולמיות שמאולצות כל יום להקיא את מזונם על ידי הגעה לאובייקט היופי האידילי" \\ המין הביזארי הוא עוד צורה אלטרנטיבית של מין; הוא אינו קשה יותר מאשר מין בנאלי המוצג מדי יום באתר BlogTV למבוגרים, ומזכיר יותר את האוננות המוצגת שם לעיפה, אף שזו משפילה את המציג באותה המידה.


אז נכון, בYouTube, המקבילה הזרה לפליקס אין סרטי פורנו כחלק ממדיניות, ואלו מופנים לאתרים אחרים; אבל BlogTV למבוגרים מנסה לצור דיכוטומיה כלשהי ולפגוע בחופש הביטוי האומנותי של היוצרים, פגיעה שככל הנראה תעלה לו בעזיבת גולשים לפלטפורמות אחרות.


איני בטוח שהמקום לתוכן מבוסס גולשים למבוגרים בישראל אינו באתר אחר, נפרד, המיועד רק לעניין זה, ובמיוחד אם כך מתנהגים האתרים הגדולים. אולם, שירות מבוסס גולשים דורש גולשים - אלו גם יוצרים את התוכן וגם יודעים לסנן אותו בעצמם. אם סרטון מסוים קשה מדי לצפיה הוא יקבל דירוג רע, הוא יקבל הערות רעות ולא יעבור מסננים אישיים.


האינטרנט משקפת את החברה לא פחות מכמה שהיא מנסה לחנך אותה. ערכים שטותיים בויקיפדיה על כוכבניות פורנו עלומות אינם איכות, אך אין כל דרך למנוע אותם; הגולשים מייצרים את התוכן לפי דרישותיהם - מה שמעניין אותם הוא מה שיווצר, גם אם לבעלי האתר יש לעיתים בעיות עם רעיון זה. אתר שיתפס כמגביל את חירויות הביטוי והיצירה מגולשים לא יזכה לפופולריות בשנית, ורק יאבד גולשים. כל עוד האתר רוצה לגדול, ורוב האתרים עוד רוצים לגדול, אז מומלץ לאתרים להדיר ידיהם מתוכן הגולשים כל עוד לא קיבלו מכתב מרשות מוסמכת להסירו או כל עוד לא התקבלה בקשה הנוגעת להפרת זכויות יוצרים שהגולש לא הסכים לעמוד נגדה.

מיטב המוחות הישראלים התכנסו באולם הרצאות בכנסת כדי לשמוע דיווח על המלחמה ברשת. בין הנוכחים היה אנוכי, טירון ירוק בנושאים פרלמנטריים וותיק קרבות (יחסי) בנושאים פוליטיים. אני הגעתי עם אג'נדה מסודרת, עם הרצאה מוכנה ומודפסת, כיוון שידעתי שלא ישאר מספיק זמן לדבר. המסר היה ספק פוליטי ספק קהילתי; אולם, יותר מכל אני חושב שהגעתי כדי לראות את האינטראקציה בין חברי הכנסת לאינטרנט. איך הם מסתדרים במדיום מוזר כזה, שהם לא רגילים אליו, איך הם מתייחסים לסוגיה שהם אינם מבינים בה.

כשאני חושב על חוסר המומחיות של חברי כנסת מסויימים אני נזכר בדיון הקלאסי שהתקיים לפני שנה בדיוק בנוגע לחובת נשיאת אפוד זוהר ברכב, למיותר לציין כי איש מבין הנוכחים לא הראה בקיאות נדירה בכלי רכב דו גלגליים. פתאום, לאחר סבב במליאת הכנסת, הבינו חברי הכנסת כי לנהגי האופנוע אין אפשרות לאחסן את האפוד הזוהר - וכך התנהלה הישיבה:

גלעד ארדן: אין דבר כזה. חייב להיות מקום אפסון. או שהמושב מתרומם, או שיש ארגז.
לאה ורון: גם בטוסטוס?
גלעד ארדן:בכל אופנוע. איפה שמים את הקסדה?
אתי בנדלר: אמרו לי שאת הקסדה מחברים עם מנעול, כך אמרה לי מישהי שהיה לה טוסטוס.
[...]
היו"ר אמנון כהן: איפה מניחים את המשולש הזוהר? האם אופנועים מחויבים להחזיק משולש זוהר?
קריאה: לא.
גלעד ארדן: אז עוד יותר חשוב שיהיה להם אפוד. אם אין להם משולש זוהר אז לפחות שיהיה אפוד.
[...]
חוה ראובני: קודם כול, גם באופנוע יש חובה להחזיק משולש אזהרה. החובה גורפת.
היו"ר אמנון כהן: איפה מאחסנים את המשולש, איפה מאחסנים את המפתח שפותח את הגלגל הרזרבי?
חוה ראובני: אני לא מתיימרת להיות אשת מקצוע טכני.

בניגוד לאופנועים, באינטרנט נדמה שלחברי הכנסת שלנו אין מושג כלל...

אחד הנוכחים קם ומספר על האסון שנקרא דואר אלקטרוני, ולאחר שמספר הוא שהוריד את אתר האינטרנט של המוסד אותו הוא מייצג עקב נסיונות פריצה מרובים (מטעמי כבוד לחברי הועדה, ולמרות שניתן למצוא את הכל בפרטיכל הרשמי, לא אשתמש בשמם) הוא מספר על כך שקיבל מכתב מאיים בדואר אלקטרוני, ואבוי, בכדי לזהות את השולח הוא צריך לעבור פרוצדורה ארוכה בבתי משפט. לאחר שניסיתי להסביר לו שאם היה מקבל הוא את הדואר בצורה לא מקוונת, היה קשה לו לאתר את השולח פי כמה וכמה, נענתי, למיטב זכרוני שעל דואר רגיל ניתן לפנות למשטרה ולגורמים מוסמכים.

אחד הנוכחים סקר את ההסברה באינטרנט מטעם מדינת ישראל; הוא סיפר על כמה האינטרנט היא גוף "אנרכיסטי" וכמה יש למדינה אפשרות לעשות פעולות לא משויכות באמצעות סוכני משנה. הוא גם סיפר על כך שקשה לישראל לנצח בקרב ההסברתי. הפתעתי לא היתה מכך שאיש משרד החוץ פירש את המצב נכונה, אלא מכך שאנשי הועדה הופתעו מכך שהאינטרנט אינה מדיה חד-כיוונית. זה אולי מסביר את כל הרושם שיש לממסד על הדבר הזה, שכה קשה לתפיסה, עם הבלוגים והפורומים והטוקבקים שלכם. משהו מוזר וקשה לעיכול.

בעבר, כאשר רצו לבצע הפיכה צבאית במדינת עולם שלישי היו משתלטים על תחנת הטלוויזיה ומכריזים על שינוי השלטון. צורה אחת של תקשורת - אל העם מהשליטים. כיום, אמצעי התקשורת כה מבוזרים שהליך כזה אינו אפשרי כלל. האינטרנט היום, ואולי זו הבעיה העיקרית של הפוליטיקאים איתה, היא דרך שבה אנשים מתקשרים - לשני הכיוונים. אדם אומר וחייב גם להקשיב. מי שלא מקשיב, יעלם מהמפה.

הגולשים מעוניינים שישמעו אותם, לא רק להתעדכן בחדשות; הגולשים רוצים לכתוב טוקבקים כדי להריע לגיבוריהם ולבוז לאויביהם. הגולשים רוצים את האקשן, ורוצים להרגיש שהם חלק מהמהפכה. לכן, הודהמתי משני מאפיינים נהדרים בפגישה היום. ראשית, כל הישיבה שודרה ברשת בשידור חי. הישג מרשים וראוי למדינה במצבה של ישראל, שקיפות שלטונית מלאה. ושנית, הקהל בבית יכול היה לשלוח טוקבקים ממש כאילו השתתף הוא בישיבה; כלומר, הדמוקרטיה מתקרבת אל העם.

אבל לא רק הדמוקרטיה מתקרבת אל העם, יש עוד אלמנט - הנבחרים מבינים את הכח באינטרנט, אבל הם אינם מסוגלים לרתום אותה אליהם. הם מנסים להתערב באמצעי חקיקה שמגבילים תופעות שנראות להם פסולות, אך בפועל אינם מזיקות יוצר מאשר שאר חולי החברה, פשוט הן מיוחדות וקוראות לשינוי חברתי. בכמה משלבי הדיון חששתי כי עוד שניה קמה מועצה ציבורית להסדרת האינטרנט בעקבות קריאות הפריצות על התועבה והחופש שם - כל אחד יכול לעשות כרצונו. מי ישמע כי נערים לבנונים יכולים לפרוץ לאתרים ישראלים ולא להשפט על כך (!!!). מי ישמע כי ניתן לשלוח דואר זבל (חברי הועדה: לא הצענו חוק נגד זה?) וניתן להתכתב בצורה אנונימית. אבל מה שחשוב הוא שבסקר של CNN אנחנו מובילים...

משני דברים, אולם, יצאתי מעודד מהישיבה. ראשית, העברתי את המסר החשוב - העניין הוא שיש אנשים שמעוניינים להקשיב לישראל, ולא רק לדבר כנגדה, ויש כאלו שמוכנים לשלום; שנית, גיליתי שחברי הכנסת בועדת המדע, גם אם אינם המומחים הגדולים ביותר לאינטרנט, מוכנים להקשיב, מוכנים לקבל עצות ולא ילכו לחוקק ללא שימוע רלוונטי מהעם (אני מקווה). לבינתיים, ועד שאני אהיה שם גם כן, אני חושב שאצטרך לעבוד קשה מאוד בשביל להשאיר את האינטרנט לא מפוקח, אך מפוכח.

זהירות, פרודיה קשה לצפיה

"אז אם שרון ימות, איזה עמוד לדעתך זה יקבל עכשיו, בזמן ה מלחמה לחימה?" התלוצצתי אמש.

את אריאל שרון מעולם לא חיבבתי. מעולם לא האמנתי בדרכו. למרות שרוב חבריי העירכו אותו על פועלו, אני לא. לא אהבתי את הדברים שעשה, שכן הכל נעשה אצלו בחטא. מעולם טובת המדינה לא היתה, לדעתי לפחות, בראש סדר העדיפויות שלו. תמיד ראיתי איזו קומבינה עם איזה חבר מרכז, או סתם לוביסט שמנסה לשכנע אותו לקדם רפורמה מסוימת על מנת להרוויח אישית. כולם ראו בו מלח הארץ, ואני ראיתי בו דיקטטור.

אף פעם לא הבנתי איך אדם כמו שרון, עם כתם כה עמוק בקורות חייו מסמל עבור כל כך הרבה אנשים את מה שתמיד היה ישראלי. המשפט שמלווה את האהדה של כולם לשרון היה "הוא יראה להם מה זה!" או "הם מכבדים את האלימות שלו כלפיהם ולכן יפסיקו עם הטרור"; כלומר, כולם הכירו בכך ששרון הוא אדם אלים ולא אמין, ורצו אותו בתור מנהיגם. להמליך עליהם מלך חזק, כזה שיעשה את כל מה שהם תמיד רצו לעשות אבל לא הצליחו להביא את עצמם.

אולי זה רק אני, אבל אצל הישראלים יש תכונה כזו שדומה מאוד לתכונה אצל שכנינו. אנו מוכנים לעשות הכל על מנת שאויבינו יֶכוּלוּ, גם אם מדובר בדברים שלא היינו מעיזים לעשות לעצמנו. לכן, העדפנו להמליך לנו אדם אלים וכוחני, תוך שאנו יודעים שהוא יביא עלינו את החורבן גם כן, רק בכדי שהוא יחזיר מנה אחת אפיים לאויבינו. כי הרי לא יתכן שאותו 'רועה' שמתאכזר לאומות ערב לא יעשה כך לנכים ולמדוכאים, האכזריות אצלו היא רק כלפי השונה.

אבל לא רק אריאל שרון חטא לעם שבחר אותו אלא גם דוד בן ישי. זה חטא באהבת אשת איש, בשחיתות עמוקה ונענש בכך שילדיו נפגעו לא פחות, כמו ילדי שרון שנענשו מוסרית עבור חטאי אביהם. בשני המקרים ראה המלך הפיכות רבות בטרם מת, ולבסוף מלך לא בנו הבכור, ולא בנו המועדף, אלא דווקא הבן שטרם חטא בצורה משמעותית.

ענשו האמיתי של שרון הוא במצבו הנוכחי. הצדק הפואטי בכך שפושע המלחמה, אותו אדם שהרג ללא כל מצפון, יושב לו במיתת חוליו, יושב לו ומחכה למלאך המוות. שרון לא ימות מוֹת גיבורים יותר. ככל הנראה הוא יסבול במיטתו וימות בצורה האכזרית ביותר שיש; הוא לא יזכה להפצע, למות על חרבו, להרצח על ידי מתנקש, להוותר גיבור. לא רבים היו ראשי הממשלה שבאו אל מותם בגבורה. בימים אלו חי בסיעוד מחוץ לעין הציבורית ראש ממשלה אחד; ורוב ראשי הממשלה שהיו עד כה נפטרו ממחלות או מגיל מתקדם.

דווקא היום, עם ההחמרה במצו של שרון, צדק פואטי כלשהו קיים. שרון טען לצדקת מלחמת לבנון ('מהמוצדקות' - מי שמוצא את התשדיר ביוטיוב....) ודווקא את האווירה האפוקליפטית של הפגזות על כלל מדינת ישראל, יחד עם החרבת לבנון נראה לי ששרון היה שמח לראות. שרון יקום לארץ חדשה, בה הוא לא מבין איך אולמרט ראש הממשלה, איך פרץ קיבל את תפקיד הביטחון ואיך הוא כשל מלהנחיל את מורשתו בצורה מסודרת. אני משוכנע שאם שרון היה קם, הוא היה לוקח את השלטון חזרה לידיו בצורה כלשהי, רק כדי להשיב את כבודו. לשוב, 20 שנים אחרי, למדרונות לבנון בכדי לסיים את המלאכה שנקטעה על ידי ועדת כהן.

אבל ככל הנראה, ואני איני מומחה רפואי, ששרון כבר לא יקום. כל יום ששרון גורר בינתיים הוא יום נוסף של סבל למשפחה, יום נוסף של סבל לאומה ועלויות מטורפות על המערכת. אם אני הייתי משפחת שרון לא הייתי יודע איך להאכיל את המדינה שהמתת חסד לשרון היא הדבר הנכון לעשות; להקטין את הסבל הפרטי ולשנות את הקונצנזוס בנוגע לנושא. חבל לי ששרון, אותו אני לא ממש אוהב, סובל כך, באותה מידה שחבל לי שילד לבנוני נפצע מהפגזות צה"ל על לא עוול בכפו.

דווקא שרון, הדיקטטור, החזק, האחד שהחזיק את כולם תחת שבטו ככל הנראה ראוי למוות מכובד יותר. מוות פתאומי, לא גסיסה איטית לאורך שמונה חודשים ובמיוחד לא מוות בצל מלחמה, מלחמה שמהווה את מורשתו.

אני מת שיתבעו את יוטיוב. אבל לא סתם עיתונאי פשוט כמו עכשיו אלא תובע רציני כזה, חברת טלויזיה ענקית, משהו מטורף. נשמע הזוי, לא? שאני תומך בתביעה? הרי רק לפני שבועיים צידדתי בכך שהאתר מולבן ברשת, ושחייבים להשאיר אותו כך. אז למה אני רוצה שהתביעה הזו לא תמחק, לא תסגר בפשרה, אלא שיהיה פסק דין עקרוני ומהותי - ללא קשר לתוצאה.

כמה סיבות טובות, וכמה פחות טובות.

היותר טובה היא שכמעט סיימתי לכתוב סמינר בדיוק על הנושא הזה מוכן כבר, ואני רוצה שהתביעה הזו תשאר כדי שאני אוכל לבחון את המציאות המשפטית בראי הסמינר, וגם להוסיף את התביעה, שתהיה באמת הראשונה תחת הפרק של "זכויות יוצרים" שתעמוד במודל שאני יצרתי. טיוטא ראשונית של המסמך ניתן למצוא כאן, אגב.

הסיבות האחרות הן והפחות טובות, אולי, הן כי צריך להבין את אפקט המכבסה של YouTube. פעם, השתמשו במנגנון עוקף צנזורה ידוע: היו מדליפים ידיעות החוצה לגורמים מחוץ למדינה, ולאחר שאלו דיווחו, הגורמים בארץ דיווחו על הדיווח.

"למעשה יש כאן נסיון של התקשורת לעקוף את הצנזורה ע"י ביטויים כגון: לפי פרסומים זרים, ע"פ הגרסה הירדנית, ע"פ מקורות זרים וכו'. צירוף אותם ביטויים לצד הידיעות בעיתון מרחיק את האשמה מכלי התקשורת שהפרו את הצנזורה. הפרסומים הם לא שלנו, אלא של מקורות זרים והכתבים כביכול מדווחים על מה שפרסמו כבר במדינות אחרות - זו היא אחת הדרכים לעקוף צנזורה" (מתוך עבודת תלמידים על פרשת משעל)

כל ילד יודע איך עוקפים צנזורה בצורה הזו; אותו דבר קורה, בגדול, כיום ביוטיוב. יוטיוב מפרסם וכולם מקשרים אליו, הוא סופג את הבעייתיות. אף אחד לא תהה איך סדרת Nobody's watching דלפה לרשת, כמו גם אלפי יצירות אחרות. המכבסה: על פי דיווחים זרים.

כשתגמר התביעה כנגד YouTube, אם תגמר בכלל, היא תגמר בכך שהאתר ינצח. לדעתי, לתובע אין שום אפשרות להוכיח כי האתר יכול לנטר את כל היצירות מפרות זכויות יוצרים ללא התערבות יד אדם, וגם לטעון כנגד הDMCA שהוא אינו חוקתי בכך שהוא מחייב הליך של הודעה והסרה. השאלה היא מה יהיה אחר כך? האם זו תהיה הרמת הידים של ארגוני זכויות היוצרים?

יותר מזה, נמאס לי מכל מיני הגבלות באתר, כמו שאי אפשר להעלות יצירה של יותר מ10 דקות; זה הורס את כל הכיף בגלישה.


Technorati Tags: Youtube, copyright, infringement, זכויות יוצרים, יוטיוב, תביעה

(א) המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת הממשלה.
(ב) אין בסעיף זה כדי למנוע פעולות צבאיות הנדרשות למטרת הגנה על המדינה וביטחון הציבור.
(ג) הודעה על החלטת הממשלה לפתוח במלחמה לפי סעיף קטן (א) תימסר לועדת החוץ והביטחון של הכנסת בהקדם האפשרי; ראש הממשלה ימסור את ההודעה בהקדם האפשרי גם במליאת הכנסת; הודעה על פעולות צבאיות כאמור בסעיף קטן (ב) תימסר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת בהקדם האפשרי.

(חוק יסוד הממשלה, סעיף 40)

כבר שבוע ומחצה שהמדינה נמצאת במצב "לחימה". לא מלחמה, לא תקיפה, לא פעולה צבאית ואף לא מבצע. לחימה; מצב משפטי מוזר שלא מוגדר בחוק. לסיבות הרבות להגדרת המצב כלחימה אין אני יכול להתייחס כמובן, אבל אני כן מעוניין לשפוך מעט אור על כמה נקודות שיכולות להבהיר את המצב.

ראשית, המדינה, כריבון, היא המכריזה מלחמחה לאחר שהכנסת יודעה בהקדם האפשרי על פתיחת המלחמה. המדינה היא הגוף המפעיל אלימות. המדינה היא הגוף היחיד המוסמך להפעיל אלימות בתוך המדינה ומחוצה לה. כלומר, המדינה ממסדת את השימוש בכח בעקבות היותה הגוף היחיד המוסמך להפעיל אלימות, והמדינה היא הגוף המוסמך להפעיל אלימות כיוון שהיא קובעת מהו החוק, ולבסוף - המדינה קובעת מהו החוק כיוון שהיא הגוף המוסמך להפעיל אלימות ויכולה לכפות ציות.

חריג לכלל הזה הוא ככל הנראה חיזבאללה, חיזבאללה אמנם אינו מוסמך להפעיל אלימות, אבל הוא הגוף היחיד המפעיל אותה בדרום לבנון. יש המאשימים את ממשלת לבנון באזלת ידה ויש המאשימים את ישראל, דווקא. אולם, החיזבאללה הוא הריבון בדרום לבנון, והמדינה נמנעת מלהפעיל אמצעי כפיה על מנת לווסת את האלימות (והשווה, לדוגמא בלבד: פתח תקווה). מסיבה זו, כל הכרזת מלחמה, שצריכה להיות מדינתית, תהיה הכרזת מלחמה כנגד לבנון ולא בהכרח כנגד החיזבאללה.

אולמרט מעוניין למנוע מצב של מלחמה כנגד מדינה ריבונית אחרת, ובכלל למנוע את הפגיעה בריבונות, ולכן הוא מצוי במצב מוזר של "לחימה". אותו מצב משפטי אמורפי, של פעולה צבאית להגנה ללא הודעה לממשלה (אגב, אם מישהו רוצה לממן, אני בכיף מֵבָּגֶץ את זה). אולמרט נשא נאום לכנסת והיה חופשי להכריז מלחמה באותה העת ולהשיג את תמיכת העם הדרושה. ברם, הכרזת מלחמה אינה רק מצב משפטי מיוחד, שיקנה לגיטימיות לחלק מהפעולות, אלא היא גם מצב פסיכולוגי.

הכרזת מלחמה גוררת השלכות. לא בכדי "לבנון" היתה "מבצע שלום הגליל" שהסתיימה 18 שנים אחר כך, ביציאה של ישראל לאחר מאות הרוגים. ולא בכדי "מלחמת" ששת הימים גררה את הכיבוש הישראלי בשטחים במשך 39 שנים (שעדיין נמשך). כל פעם שהשיר מאמי, שנכתב ב86, מתנגן בבר  אני נזכר במילותיו "עשרים שנות כיבוש" ומתקן; עוד מעט כבר ארבעים. ההשלכות למלחמה הן נרחבות, ארוכות ומסוכנות.

האם להכרזה המשפטית הזו יש איזושהיא משמעות אמיתית? האם אנחנו באמת יכולים לשנות את המצב על ידי הכרזת מלחמה? לדעתי כן.

ישראל מתכחשת לעובדה שהיא נמצאת במלחמה; היא בכוונה מונעת את השימוש בדיאלקטיקה הזו חרף העובדה שכל המדינה מגויסת לטובת מכונת המלחמה הישראלית, כמו בימים עברו. לא רק שכל המדינה מגוייסת, גם חברות מסחריות יצאו במבצעים לא קטנים לטובת דעת הקהל ("ישראל חזקה" ו"אנחנו ננצח") אנחנו ננצח במה? בלחימה? אני גם חושב שפרץ לאומנות הוא בדיוק מה שיזיק לישראל במלחמה.

כתבתי את זה אתמול גם באנגלית, וגם אצל חנן, אבל אני עדיין חסר אונים. אני לא יודע איך לסיים את המלחמה הזו בלי להרוג ילדים.

אגב שיחות, כתבה בעיתון תל-אביב עם ראיון קצר איתי (בטלפון מדובר היה בשעה...)

את הפסקה הבאה כתבתי במסגרת כתבה שלא פורסמה לבסוף, כל הכתבה לא מעניינת יותר מדי וסוקרת את התנהלות מיקרוסופט בבתי משפט, אולם מה שכן רלוונטי הוא הפסקה הבאה שנכתבה ב16.08.2006:

הדבר החשוב להבין הוא דווקא העתיד. להחלטות בתי המשפט באירופה, כמו גם בארצות הברית, יש יכולת להשפיע דווקא על הדרך בה אנו משתמשים במחשב. גירסת ויסטה של חלונות, שמיועדת לשחרור ב2007, תהיה הגרסה המשפטית ביותר של מיקרוסופט; סביר להניח כי עורכי הדין של החברה יהיו מעורבים בעיצובה לא פחות מאשר המתכנתים וידאגו למנוע מצב בו מיקרוסופט תשלם קנסות. מצד שני, דווקא המשפטנים צריכים לבוא ולשאול מדוע לבתי המשפט הם אלו שקובעים למתכנתים כיצד לשלב בין תוכנות בדרך היעילה ביותר משפטית, ולא טכנולוגית?

עכשיו תקראו את הכתבה הזו.

האם הטכנולוגיה צריכה להיות מוגבלת בגלל כללים עסקיים?
האם יש להבדיל בין כלים עסקיים של תחרות לא לגיטימית ותנאים של הגבלת שימוש (כמו נז"ק לדוגמא)?

האם יש הבדל בין מתכנת של מיקרוסופט שמתכנן התממשקות ייעודית בין תכנת חלונות לסייר האינטרנט של מיקרוסופט, לבין מתכנת בקוד פתוח שבוחר ליישם את הטכנולוגיה בשביל לשתף קבצים בצורה בלתי חוקית? בעצם, בין השניים יש הבדל אחד בלבד. למרות ששניהם אינם עורכי דין ואינם צריכים להיות בקיאים בחוק בצורה מוחלטת, הן בקוד הפתוח והן המתכנת של מיקרוסופט צריכים להתייעץ עם מחלקה משפטית כלשהי. אולם, בניגוד למקרה של מיקרוסופט, בה הפרת דיני ההגבלים, לכאורה, מתקיימים אוטומאטית, במקרה של שיתוף הקבצים, הרשת היא שקופה לחלוטין ואדישה לחומר שעובר בה - ללא עידוד אקטיבי של המערכת לשתף קבצים לא חוקיים לא תקום אחריות לפי פסיקת ביהמ"ש העליון בארה"ב.

ומה עם פיתוח טכנולוגיות חדשות אחרות? שבהן ההבחנה לא כל כך מדויקת?

ניתן לחשוב על מקרה דומה: נניח, לדוגמא, שיצרני המכוניות משכללים את הפיתוח, ומאפשרים נסיעה במהירות מדהימה של 250 קמ"ש בצורה בטוחה לא פחות. האם החוק ישתנה? יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, אולם יש לשקול את שינוי החוק שנכתב רק בהתאם לנסיבות ולא להפך. כך יהיה גם במקרים של טכנולוגיות אחרות כמו תעופה ותקשרות נתונים. ואז? מה עושה חברה לגיטימית? האם היא הולכת ומבקשת מהיועץ המשפטי שלה לשנות את החוק?

כמה שהדבר נשמע אבסורד, כן. זו הדרך שבה ניתן ללכת בשביל לשפר את העולם; אפשר לשנות את החוק בצורה ישירה (על ידי מחוקקים) או בצורה עקיפה (הגנה בבית משפט ושינוי ההלכה הקיימת או תקיפה ישירה בבית משפט לחוקה\בג"צ) אך מה עושה מתכנת עם רעיון אדיר, שרוצה רק לרוץ איתו הלאה? איך הוא דואג שהוא לא עובר על חוקים? איך הוא יכול לדעת מה מסביבו פלילי ומה יכול לחייב אותו באחריות אזרחית?

מה קורה, אבל, במקרה של ניהול זכויות קניין (נז"ק) שבהן לרוכשים יש זכות לשמוע את השיר בכל אמצעי על פי חוק, אבל חברות התקליטים ומשווקות השירים מחליטות שהן מעוניינות להגביל את השימוש ההוגן בשיר ומוכרים שיר בגירסא מקוצצת? האם טכנולוגיה שיוצרת חוק פרטי בין הצדדים בצורת חוזה יכולה להשפיע על המבנה המשפטי של היחסים בין אמנים למעריצים?

הסיבה שאני שואל את השאלות האלו היא כי לאף אחת מהן אין תשובה חד משמעית, וכל אחת מהן יכולה להווה נושא שלם למחקר, אבל אני מנסה לחשוב עליו בצורה אחרת. השאלה הגדולה היא למה מטילים הגנות רבות כל כך על הקניין הרוחני, בעוד שמצד שני יש חוקים שמונעים את הטכנולוגיה מלהתפתח קדימה? ולשאלה הזו יש רק גוף אחד שיכול לענות, הכנסת.


Technorati Tags: microsoft, antitrust, prophecy, legal, law, technology, constraints

חושבים שבזה שהם כותבים פוסט הם פותרים בעיה.

תלמדו, לכתוב זה לא הכל.

וגם: פנינת הטקסט של היום:

"תביא איתך לשידור כמה אתרי אינטרנט שמתעסקים בנושא".

החושך ירד לפני חצי שעה, תל-אביב הפכה להיות העיר שלא נרדמת - העיר ללא הפסקה. זו שממשיכה הלאה, עם בתי קפה פתוחים, עם חנויות מלאות, עם פאבים. לא מרגישים כמעט את המלחמה. רואים אותה בטלויזיה, מנותקים ממנה. למהנט מדווח שחל גידול חד לאתרי החדשות. אבל זה ברור, כמות הטוקבקים עולה, כמות הזעם עולה, והאזרחים עצבניים מתמיד.

מצד אחד, לא ניתן להמשיך לדבר על viva normis לא ניתן לחיות בעיר הזו ללא חדוות הבילוי - אבל גם אי אפשר להתכחש לעובדה ש80 קילומטר מכאן נופלים טילים ואנשים נמצאים במרחבים מוגנים. קשה להיות תל-אביבי, אתם יודעים מה, קשה להיות תל-אביב. קשה לא להיות יכול להודות שאתה לא רואה את המלחמה אלא דרך הרשת. קשה לתאר איך נראה  העולם דרך עדשה, אבל זה מה שקורה. התל-אביבים מתנתקים, הם חיים בבועה שלהם, מדברים על המלחמה, אבל לא שם. כמו בסרט אסונות.

סרטי אסונות הם הרעה החולה של התקופה, הם הפכו אותנו אדישים להרס. כשראיתי את בנייני התאומים נהרסים באותו לילה בטלוויזיה הרגשתי כאילו מדובר בעוד סרט, כשגדי שמשון מראה איך מטוס מתרסק במגדלי עזריאלי, זה נראה אותו הדבר. אין הבדל, אולי יש בעצם, הגרפיקה בסרטים בדרך כלל יותר טובה. הפיצוצים אמיתיים, יש תיעוד של האירוע, בטלוויזיה רק מספקים חדשות אפוסטפריורי, בלי הפיצוץ, במקרה הטוב יראו אותו דרך מצלמפון או איזו מצלמת רחוב. במקרה הרע אנחנו נשמע את אותן פרשנויות נטחנות שוב ושוב.

ערוצי הטלויזיה משדרים שוב ושוב את אותן פרשנויות, כאילו בלופ אינסופי, כאילו "כל כך חשוב וכואב במדינה, אז חייבים לדבר על זה, למרות שאין על מה לדבר." כמו אחרי פיגוע, שבאמת לא יודעים מה מניין הגופות, ממשיכים לטחון את הנושא. בפרינט לפחות מצליחים לעשות את זה יותר טוב.

כשטילים יגיעו לתל-אביב, אני לא בטוח שזה ישבור לי את האדישות, אבל זה ישנה אותי טיפה, לפחות. אני אולי מייצג כאן דעה לא מקובלת, אבל אני כן רוצה להיות איכפתי, אני פשוט לא יכול לעשות זאת. כלומר, אני יודע שיש סכנה, היא פשוט לא מוחשית מספיק.

מעצבן אותי גם שהצד השני מראה גופות; אנחנו לא עושים את זה, אבל זה בסך הכל כן מאפשר להם להשיג את מה שהם רוצים. כל צד רוצה, הרי, להראות שהוא הקרבן. תפיסת הקרבן היא בסיס בלוחמה פסיכולוגית. בכל סכסוך יכול להיות רק קרבן אחד, ואם צד אחד הוא הקרבן, אז הצד השני הוא הרשע. ישראל עושה כמיטב יכולתה כדי לנצח את המאבק על תפיסת הקרבן, אבל עדיין לא מספיק. אולי מרכז ההסברה שלנו צריך לעשות משהו. נראה...

גם לא אהבתי את איך שהארץ ניתחו את הפוסט שלי שקרא לתגובות ברשת. הם כתבו שם ש:

רק מעטים מהם מצאו שהיענות לקריאתו של קלינגר היא האופן הראוי ביותר להשתמש במדיום שבידיהם. בסופו של דבר, התגייסות למנגנון יחסי הציבור של המדינה היא תפקיד שאפילו עיתונים לאומניים לא מקבלים על עצמם, לפחות לא במוצהר.

כאילו אני התכוונתי לעבוד במובן הלאומני הקיצוני, ולא במובן של המדינה מורכבת מפרטים, ואנחנו כפרטים צריכים להגן על עצמנו. אבל מצד שני, גם 'הארץ' החליטו שאני הבלוגר היחיד בכתבה שלא ראוי ללינק. תודה לכם. בכל מקרה, אני חושב שמערך ההסברה האינטרנטי של המדינה עדיין לוקה בחסר והייתי מיישם אותו בצורה שונה, ואקטיבית יותר. הרעיון הוא שברגע שמביאים את הבלוגרים הערבים והלבנונים להגיב גם באתרים שלנו, אז אנחנו צעד אחד לתוך ההצלחה הפסיכולוגית, אנחנו הבאנו אותם להכיר בשיח שלנו גם כן. דווקא כאן, כן הייתי שמח אם תגיבו לפוסט הזה שלי באנגלית ותאמרו את דעתכם.

לילה טוב תל-אביב,
יהונתן.

בארצות הברית שומעים תכופות על תביעות נגד משתפי קבצים. רק היום NRG הרשת העלתה מאמר של עידו קינן שמספר על התביעה שנוהלה נגד דבי פוסטר ללא כל ראיות כנגדה וללא שהיה בבעלותה מחשב. התביעה המדוברת נדחתה ושולמו בה הוצאות משפט לאחר שהובהר שפוסטר נתבעה ללא כל הצדקה. אולם, מספר הערות בשולי הפסיקה הנ"ל, שהיתה פסיקה מאוד טכנית, ניתן למצוא הן באתר Recording industry vs. The People וכן מקריאת פסק הדין עצמו.

ראשית, התנהלות חברות התקליטים בארצות הברית היא דורסנית ובעלת מאפיינים של סחיטה. התביעות משמשות שם לייצור יחסי ציבור כנגד משתפי קבצים יותר מאשר שהן משמשות להשבת ה"נזק" שנגרם משיתוף אותם קבצים לחברות התקליטים. יש להבין שבארצות הברית, בניגוד לישראל, החזר הוצאות משפט הוא דבר שלעיתים נדירות ניתן, ולא רק זאת, אלא גם שהוצאות המשפט הן הרסניות. ניהול תביעות בארצות הברית בבתי משפט פדראלים יכולים לנוע אפילו עד רבע מיליון דולר - סכום אותו אין ידם של הסטודנטים משיגת.

מצד שני, הסטודנטים גם בדרך כלל אינם בקיאים בפרוצדורה ואינם מודעים לכך שלא כל טענה שמובאת כלפיהם היא נכונה. כלומר, נכון - רוב הסטודנטים מאמינים ששיתוף קבצים צריך להיות חוקי, וחלק גדול מהם ככל הנראה משתף קבצים אלו, כך שבהסתברות כלשהי, אם חברת תקליטים תבוא בהאשמה לסטודנט, רוב הסיכויים שזה שיתף קובץ מסוים ויסכים להתפשר כדי לא להכתים את עתידו, ומבלי לדעת את החוק. הוא יסכים לשלם 2,000 דולר

לכן, כשעורך הדין של פוסטר ביקש לראות את המסמכים המראים כי פוסטר החזיקה בקבצים, ביקשה התובעת למשוך את התביעה. הוכחת העניין בבית המשפט היא יקרה, וניתן במקביל לנהל תביעות נגד משתפים אחרים. לא זו אף זו, אלא בשולי הפסיקה ניתן למצוא פריט חשוב שככל הנראה הוסתר מעיני העיתונות. כנגד אמנדה פוסטר, בתה של דבי, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. אמנם עו"ד בקרמן גורס כי מדובר בעניין טכני וכי לא יהיה ניתן לגבות מאמנדה כיוון שאין לה את הכסף הדרוש, אולם עדיין לחברת התקליטים היה כבר פסק דין בידיה.

מה אם כן המרחק בין תביעות השיתוף בארצות הברית לבין ישראל? האם המשתפים הישראלים צריכים לארוז ולהתחיל לחשוש מתביעות משפטיות גם כן, או שמא הם צריכים לחגוג על ימיה האחרונים של סדום עד שתגיע חברת עורכי דין שתתנהל מולם ותהווה גובת חובות של התאחדות התקליטים? חשוב לציין שהמצב המשפטי בישראל כעת הוא עוד גבולי, ויכול להיות שחוסם את חברות התקליטים מלתבוע מורידי קבצים, אך עדיין פגיעה בזכויות יוצרים היא פגיעה מהותית בקניינם של אמנים ואין אני מעודד בשום אופן לפגוע בזכויות היוצרים האלו.

כעקרון, סעיף 3ג לפקודת זכות יוצרים קובע כי "לא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים ומבצעים לטבוע או לשעתק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות." כלומר, הורדה לשימוש ביתי יכול שתפורש על ידי בית המשפט כחוקית. ההפרש בין הפרשנות המתירה לפרשנות האוסרת, שכן רוב משתפי הקבצים גם ביודעין מאפשרים לאחרים להוריד, דבר שהופך את השיתוף במקרים מסוימים למסחרי, הוא הפרש דק מאוד. בגלל אי הודאות המשפטית ששוררת, ככל הנראה, ממתינים עדיין בחברות התקליטים בטרם יתבעו.

כמו כן, כיום עוד טרם הבשיל "חוק מסחר אלקטרוני" שמאפשר לחברות התקליטים לקבל את שמותיהם של הנתבעים לפי כתובות הIP המפרות, כך שהמסגרת הנורמטיבית טרם הונחה להליך הגילוי. אי הנחת המסגרת גם מעכבת את התביעות הנ"ל.

אבל אם העדר עילה לא הפריע לחברות האמריקאיות לאיים בתביעה ולהתפשר במהרה, מדוע אין בארץ לפחות איומי תביעה? מדוע חברות התקליטים לא יוצאות במסע "סחיטה" בו הן יבקשו כסף, ובמקרה הגרוע ביותר לא יתבעו?

הבעיה היא שכל הפסד של חברות התקליטים יכול שיוביל ליחסי ציבור נוראיים כלפיהן; ובארץ עדיין לאלו יש יוקרה מסוימת. חברות התקליטים בארץ מתנגדות לטכנולוגיה ברמה פחותה מאשר בארצות הברית ולא מבקשים להגביל את הזכויות הדיגיטליות של המשתמשים. כך, למשל, שירות Songs.co.il נותן להוריד את שירי אמניו בפורמאט MP3, ולא מוגן בנז"ק (ניהול זכויות קניין). התרבות הישראלית היא שונה, היא אחוותית.

בישראל יש גם פעילות ענפה פיראטית בשווקים, פיראטיות אמיתית, בה אנשים מרוויחים כסף על חשבון התקליטים ולא מעבירים כסף זה לחברות. הפיראטיות של חנויות התקליטים בתחנות מרכזיות למינהן, של שווקים שמוכרים מוצרים מזויפים. כל אלו פוגעים בקניין הרוחני פי כמה וכמה, ואלו נעצרים סוף סוף.

התקנתי וורדפרס והתחלתי להבליג באנגלית.

מוזמנים לעזור לי.

1. א י ז ה א י ר ו נ י ז ה ש ר ב י ן נ ר צ ח ד ו ו ק א ב כ י כ ר ר ב י ן , ה א ? (גונב לאוזניי)

מירי רגב, דוברת צה"ל, זו שאמונה על לומר מהי עמדתו, עולה בכל שעה באמצעי התקשורת ומנסה להרגיע. רגב, דוברת הצבא ומייצגת את האינטרסים שלו, לא את האינטרסים שלנו. תפקידה, כדוברת, לטייח פאשלות, להעלים עובדות וליחצ"ן את הארגון שלשמו היא עובדת. לא רק שעל ביצוע תפקידה היא סופגת ביקורת, אלא גם שלראשונה בחיי אני מבין שיחסי הציבור של צה"ל לא טובים בהרבה מיחסי הציבור של הסופר פארם, מלבד יתרון ברור אחד שיש למירי רגב.

2. צ נ ז ו ר ה

אותה יד שאמונה על ההרגעה הלאומית, שאחראית על ה(דיס)אינפורמציה שמגיעה לציבור, היא זו שהיתה עד לאחרונה הצנזורית הראשית. כלומר, היד שאסרה על דיווח. את אותה הצנזורה אנו חווים כיום, כאשר מונעים מאזרחים את הזכות לדעת היכן פגעו טילים בשם ההגנה על היתרון המודיעיני שלנו.

3. ק ט י ו ש ה

הקטיושה עצמה הינה נשק פשוט למדי, הכולל מנשא של פסים מקבילים הנושאים את הרקטות על מסגרת זחיחה. על כל משאית הותקנו 48 מסילות לרקטות. כל רקטה היא באורך 1.8 מטר ונושאת ראש נפץ במשקל 22 ק"ג שמסוגל להגיע למרחק של 5 קילומטרים. לרוב נורו קטיושות במספר רב מאוד בבת אחת, על מנת ליצור אפקט של הלם בכוחות האויב, וגם כדי לחפות על חוסר הדיוק של הקטיושה.

ויקיפדיה, קטיושה.

הנשק הוא בכל מקרה לא מדויק, לכן כל מידע לא בהכרח יסייע לאויב, אך יסייע רבות לאזרחים. לא בכדי צוותים של ערוצים זרים נעצרים לחקירה על צילום האיזורים; אך לא דין ג'זירה כדין CNN. על חוסר הדיוק של הקטיושות מנסה חיזבאללה לפצות בדיסאינפורמציה גם כן. צנזורה בעידן המידע, כשלכל פרחח יש מצלמפון, היא לא יעילה.

4. ד י ס א י נ פ ו ר מ צ י ה

מה בין חברת מתן בסתר לבין צבא ההגנה לישראל? לשניהם אותו אינטרס. בעוד שאתר צה"ל אינו זמין, מוציאה חברת ההגנה לישראל הודעות לעיתונות על נפילות, הפצצות, הריסות, ובכלל - משתדלים להראות שבישראל הכל כשגרה. למה שגרה? אם יש שגרה אנחנו ממשיכים.

5. מ צ ב ח י ר ו ם
מצב חירום, לא דבר אחר. ישראל מצויה, על הנייר לפחות, במצב חירום מאז הקמתה. אם כך, איך מגדירים מצב שהוא יותר חמור מחירום? השימוש של האיסורים הצבאיים, הצוים שמורים לאזרחים לא לצאת מבתיהם, הכל גורם לי להזדהות עם הימין הקיצוני שגורס שמדובר בקנוניה כנגד האזרחים וכנגד זכויות האזרח.

למרות ההבדל המהותי בין תפישתו של אביעד ויסולי את המושג "זכויות אזרח" לבין תפישתי את המושג, איני יכול שלא להסכים עמו שגם בעיתות מלחמה אין צורך להפקיע חלק מחירויות אלו. את אותם חברי ארגוני טרור ימני לכאורה בישראל ואת אותם קיצוניים לכאורה היה ניתן לשים מאחורי סורג ובריח גם לאחר משפט פלילי, ולא במעצר מנהלי, שכן אין עוצרים אדם על הכתוב בראשו.

6. צ ב א ב ת ו ך מ ד י נ ה
הכלל הוא (תודה רוגל) שלמדינה יש מונופול על השימוש באלימות פנים מדינתית. אבל מה לגבי אלימות חוץ מדינתית? האם למדינה מותר להגביל את אזרחיה מלפעול מחוץ למדינה וכנגד מדינות אחרות?

\שטויות מכאן\ האם במסגרת הפרטה מאסיבית ניתן יהיה להפריט גם את שירותי הבטחון, כך שכל אזרח ישלם את מיסיו לצבא שיגן עליו ויכריז מלחמה בעצמו כנגד אויבים מסוימים? \סוף שטויות\

האם לחיזבאללה יש בכלל זכות לנהל צבא בתוך לבנון, בהיותם גוף פנימי? האם מישהו מאיתנו היה מסכים לרגע אחד לחמש אזרחים על מנת שאלו יתקפו תושבי מדינות אחרות?

אה... רגע, עשינו את זה כבר עם המתנחלים.

7. ביום של הפ33ה

נשען על מעקה הגג
מהצפון יורד ענן
היא צודקת כמובן
זה לא עוזר להיות מודאג
...
שימטירו גופרית וערפל גועש
בוא איתי נרקוד אל האש
ביום של הפצצה

רמי קליינשטיין, ביום של הפצצה.

איך אתם תרגישו אם תל-אביב תעלה בלהבות כמו ביירות? איך תרגישו לתמונות של בתי חולים עם תינוקות מתים? מה אתם תאמרו לעצמכם, כשתדעו שאין מה לעשות יותר ביום של הפצצה?

הפוסט קצת פחות רציני מהרגיל, אלא אם לוקחים אותו ברצינות.
בשבוע הקודם יצאתי עם ידידה לבר, היא הכירזה בריש גלי שהיא מעוניינת במין חסר משמעות עם זר כלשהו. ואני התחלתי לחשוב על משמעות הביטוי. שהרי מין חסר משמעות הוא חסר משמעות; ומהו חוסר משמעות?

במתמטיקה ישנו חוסר משמעות שנובע מחלוקה באפס, כלומר:

• הביטוי הוא ביטוי חסר משמעות. הוא אינו מסמל מספר. על כן, באופן עקרוני לא ניתן לחלק באפס.

הסיבה לכך שלא ניתן לבצע חלוקה שכזו היא שפעולת החילוק מוגדרת באמצעות היפוך של פעולת הכפל: אילו היינו מחליטים ש- כאשר הוא מספר כלשהו, אז לפי ההגדרה של פעולת החילוק היה צריך להתקיים , והרי , כלומר בהכרח .

אף על פי שלחלוקה באפס אין משמעות טבעית, ניתן להגדיר באופן שרירותי תוצאה לחלוקה באפס. הדבר גורם לרוב לאובדן חלק מתכונות המבנה האלגברי שבו עוסקים. למרות זאת, הגדרה שכזו היא נוחה לעתים לשימוש בתור סימון.

מתוך "מספר 0" ויקיפדיה.

כלומר מין חסר משמעות הוא מין שמתחלק באפס, מין אינסופי; מין שאין לו גבולות ואין יכולת להגדיר אותו. האנשים שמסוגלים לקיים מין חסר משמעות הם אנשים מיוחדים, מבחינתם אין גבול לאהבה; כיוון שאותה אהבה חסרת גבולות אצלם, אין גם צורך במשמעות למין, שכן האהבה היא נצחית. הבעיה נובעת בחלוקה באפס. מין חסר משמעות הוא מין עצמאי\עצמוני\עצמי, שבו חולקים את המין עם אדם מסוים, אבל לא מתחלקים בו. וכיוון שלא ניתן להשיג מין עצמוני בצוותא או בזוגא, נוצר מצב בו לכל מין, כמו לכל מספר, חייב להיות משמעות כלשהי, אף אם היא שואפת לאפס.

כלומר, מין חסר משמעות שואף לאפס,אך לעולם לא יהיה כזה; מין, מטבעו, נחלק עם אדם נוסף. בניגוד למין, האוטוארוטיסיזם.

Autoeroticism is the practice of fulfilling one's own sexual needs without a partner. The most common form of autoeroticism is masturbation. Autofellatio, the act of sucking one's own penis, is less common, while autocunnilingus, oral stimulation of the female genitals, is even less common. Autosexual behavior is considered to be a normal part of human development, when children able to sexually stimulate themselves.

מתוך ויקיפדיה, אוטואירוטיות.

כדי להגיע באמת למין חסר משמעות, אדם חייב להיות שלם עם עצמו; חייב לאהוב את עצמו ולהמשך לעצמו, שכן הוא הצד היחיד באותו המין. ללא אהבה עצמית תמיד יהיה גבול לאוטואירוטיות ודרישה לקיומו של צד שני סובייקטיאלי. במין חסר משמעות, כזה שנחלק עם אפס, לעולם הצד השני יהיה אובייקט, חפץ ותו לאו. אולם, מצב זה יוצר דיסוננס כלשהו. מצד אחד, מין חסר משמעות אינו יכול להיות מחוסר משמעות לשני האגפים.

מין חסר משמעות לשני האגפים יצור מצב בו המין יקבל מחדש את המשמעות שאיבד (חלוקת אפס באפס) ויהיה אחד; מין חסר משמעות הוא מין בו כל אגף רואה את הצד השני כאובייקט ומקבל את האובייקטיביזם של הצד הנגדי כלפיו. כלומר, מין חסר משמעות הוא מלא משמעות שכן הוא נובע מהסכמה הדדית שלא להכיר בסובייקטיאליות הסטרית. אולם, עצם ההכרה באי ההכרה מהווה מכשול לחוסר המשמעות. מרגע שהתקיימה ההכרה אין עוד חוסר משמעות, שכן אותו אובייקט הופך לסובייקט.

לכן, כדי שיתקיים מין אוטואירוטי ועצמוני, יש דרישה לסובייקטיאליות של צד אחד ולאובייקטיאליות של הצד השני; כלומר, חובה שיהיה צד מנצל וצד מנוצל. המין היחיד שהוא חסר משמעות הוא אותו מין בו ההתענגות מבוצעת באמצעות האחר. הבעיה, עם כך, היא שבניגוד לסאדיזם ומזוכיזם, שמכירות בסובייקטיאליות של שני הצדדים - כשאחד נדרש לבצע פעולה שחורגת מגבולות הנורמות והשני נאלץ לקבל (שלא מרצונו) פעולות אלו \לעניינים אלו, דלז, Coldness and Cruelty מספק הסבר יפה, ואין צורך שאחזור עליו\.

כך, כדי לקיים מין חסר משמעות עלייך לקבל את העובדה שתאלץ, בהכרח, לנצל את הצד השני.

כך היא נמשכת. וכך אנו חיימתים. וכך אנו יוצאים נלחמים. וכך אנו צעצועים יפים. וכך אנו פלסטיקים קשיחים. וכך אנו ירוקים וחזקים. וכך אנו נופלים. וכך אנו מקופלים. וכך אנו חוזרים. בחזרה אל הקופסה. היה היתה מלחמה.

כשהתחילו הפיגועים הייתי עוד בתיכון. בפיגועים הראשונים היינו בשוק, היינו יוצאים מהכיתה, לא יכלנו לעכל את זה. היה קשה לחיות ככה, בידיעה שכל יום אתה יכול לגמור את חייך בגלל החלטת ממשלה מיותרת. כשהתחילו הפיגועים הכל נהיה זוועה; חיינו השתנו. אט אט התחושות קהו, ולמדנו לחיות עם פיגועים. ככל שהפיגועים החריפו כך נהינו אדישים יותר. המשכנו את חיי היום יום שלנו הקטנים בתל-אביב.

לספרטנים, אומה שחיה על חרבה, היו רק שלושה חוקים. אחד מהם היה חד בפשטותו: אין לצאת למלחמה שוב ושוב כנגד אותו יריב. אתה מאמן אותו. בצה"ל שכחו מזמן את הכלל הזה.

היום, אנשים כבר אדישים לכל; אנחנו אומנו שוב ושוב במלחמה כנגדנו עד שקהינו - אנו מוכנים לעשות הכל כרגיל. בתי הקפה ממשיכים בסדרם ואנחנו מוותרים על המאמץ המלחמתי. איש איש לעצמו. אומרים שמלחמות מלכדות אנשים, שהן גורמות להם להיות לאומנים, לדעתי, לישראל הן גורמות כעת לאדישות. פסה לה תקופת ההזדהות עם נפגעי הקאסמים, חלפה ההזדהות עם תושבי הצפון. תושבי תל-אביב יודעים שכל עוד אין להם מחיר זהה כמחירם של תושבי שדרות, אין להם מה לחשוש.

בראשי מהדהדות פיסות תעמולה מגויסת מתחילת המאה הקודמת. "הצבא קורא לך", אני תוהה למה תל-אביב היתה הומה אמש. מדוע הפאבים המשיכו לפעול? האם זו היתה הדרך להותיר את המוראל על כנו? הבלוגרים עשו את שלהם, ויצאו לומר את דבריהם, אך האם זה מספיק? האם זו פיסת המאבק שלנו?

גיוס של החברה נראה קשה מאוד בימינו, כשמדובר בחברה צינית ומשוסעת. כל אחד עסוק כל כך בלשמור על חייו מאיומים אחרים, לא בטחוניים, שהוא לא מסוגל להצליח לפנות את עצמו למאבק הלאומי. ובכלל, כמה אנשים רואים עצמם כחלק מהמאבק הלאומי?

ישראלים לא רואים את המלחמה הזו כמלחמת קיום, זו הבעיה. אנחנו יודעים שננצח, ולכן אנחנו מוכנים להיות אדישים. אנחנו לא חושבים שיש סיכוי שנפסיד את המלחמה בצורה טוטאלית, שישראל תכבש. כיוון שכך, אנחנו מעדיפים להשאר בבתינו ולהרגע עד שיעבור זעם. אולי זה נכון, אולי לא, אבל אני חושב שזה ההסבר ההגיוני היחיד.

תעשו טובה למדינה ותטקבקו.

דווקא עכשיו, כשישראל במלחמה, זה הזמן של הבלוגרים ושל השמאל לפעול, להראות איפה היתרון שלנו ולהסביר את עצמנו לעולם. צריך לצאת ולהסביר לא רק את המצב, אלא גם את דעתנו עליו, צריך לקרוא מה אנשים אחרים חושבים. דווקא עכשיו צריך להתחיל להגיב באתרים כדי לצור אחווה כלשהי, להגיע להסכמה שהרג אזרחים הוא רע, ויחד עם זאת שאין לשבח טרור משום צד.

את התגובה הבאה כתבתי אצל מחמוד, שאני נהנה לקרוא כבר כמה שבועות מאז שהכרתי אותו דרך Webster שהפנה אותי לתות. אני אשמח אם כל אחד שחושב שיכול לסייע יכנס לבלוג אחד ויגיב, דבריו חשובים ליחסי הציבור הישראלים, במיוחד כדי למנוע תגובות מתלהמות.

בשלב כזה, בתחילתה של מלחמה, כל אחד מאיתנו מהווה חלק ממשרד יחסי הציבור של מדינת ישראל. אנחנו מסבירים את עמדתנו האישית, את הביקורת שלנו, אבל לא חוסכים גם ביקורת מאחרים. בבקשה מכם, תעשו טובה למדינה.

Please read without prejudice, Thanks.

As an Israeli, i do agree that my nation is morally corrupt. We've been corrupt since we've held two nations under military occupation for the last 40 years. the Palestinian and the Israeli nations have both been under occupation. I Served in the Israeli army, just to strengthen my beliefs that the use of force is wrong.

However, Terrorist bombing - as terrorism - Violence against citizens (and not soldiers) is wrong. no matter what - whether it is the suicide bombers who exploded 100 ft from my house, the ones who murdered my good friend's grandparents, the ones who kidnapped an 18 year old pupil two weeks ago and killed him cold blooded - And the ones who bomb houses with no discretion; the ones who kill without a trial and only encourage violence on both sides.

I Do believe that violence encourages violence, and that the Bullhide had no excuse to wage war on behalf of the Lebanese people against Israel. the kidnapping of the two soldiers was unjust and unacceptable.

However, I still remember, as an Israeli, that the unjust war waged on Lebanon took many lives on our side and i still remember my last night at the army, sitting in a barren settlement in the midst of the west bank and hearing on the radio about leaving Lebanon.

I do not encourage violence on my side, and i do hope that people will do realise that coexistence is possible. I have had several business enterprises with Jordan, but in none was i the "strong" and they were "weak", we were partners - mutual friends which did business.

Please bare in mind that the internet enables us to communicate and do decrease hate, and that when people know people then there are better ways to solve disputes.

I do not think that the Bullhide has any reason to do what they did after Israel withdrew from Lebanon six years ago.

I know that the Israeli operation in the gaza strip is not only because of Gilad Shalit (the solider kidnapped) but because of the will to revoke the Hamas from government. I do criticise my government, and i do it often - but i do want my peers from Palestine to criticise their government as well.

And i do think that whilst some may think that Israel is the illegitimate son of the middle east, we are here to stay, and we are here to live together with mutual benefits.

אומרים שההיסטוריה נוטה לחזור על עצמה. אני אומר שפשוט ניתן ללמוד מטעויות. הדמגוגיה של השימוש בהיסטוריה היא לא כזו, היא פופוליסטית, זולה, ומאפשר מניפולציות שעובדות על הזכרון הקולקטיבי בעיקר כדי להראות את טבע האדם - לשייך משמעות לאירועים חסרי משמעות על מנת להציג סכמה גדולה אחת, שמשרתת את המטרה הכוללת. אותה סכמה יכולה להראות סגירת מעגל, או שאירועים מסוימים, מרוחקים ככל שיהיו, תלויים אחד בשני כמשתנים מתמטיים.

בסוף 1999 פירסם העיתונאי יואב יצחק ידיעות לפיהן קיבל ויצמן סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר. העניין הועבר לחקירת המשטרה, אשר חקרה את ויצמן במשכן הנשיא, ולאחר מכן לבדיקתה של הפרקליטות. במהלך כל החקירה והבדיקה המשפטית המשיך ויצמן לכהן בכהונתו, והתבטא כי אין בכוונתו להתפטר. ב24 במאי 2000 נתן היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין את חוות דעתו לפיה אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, הן מטעמים של חוסר אשמה בעבירות מסוימות, והן מחמת התיישנות עבירות אחרות.

ויקיפדיה העברית, עזר ויצמן, מספרת על נשיא תחת חקירה. כמו אז, גם היום, נשיא הועמד בפני הציבור למבחן. הציבור שפט ולא מערכת המשפט. הציבור ניזון ממידע בתקשורת ולא בהכרח מאמת. שמועות צצו בכל עבר, וכתבות עלו על "מקורות", "מקורבים" ו"יודעי דבר".

באותו יום שאליקים רובינשטיין החליט שאין מקום לפתוח בחקירה, יצא צה"ל באותו לילה מרצועת הבטחון בדרום לבנון. בצורה מפליאה, וללא כל קשר אמיתי, באותו יום שמתפרסמת הפרשיה של נשיא המדינה, משה קצב, נסגר המעגל, ומאיימים להחזיר את ההיסטוריה ולתקנה. ארבע אמהות קוראות לחזור (זמנית) ללבנון, הימין, כרגיל, רוצה ממשלת חירום, והדרג המדיני לא קובע, אלא המטה הכללי.

הקשר הרופף בין נשיא בחקירה לבין לחץ בלבנון הוא באמת קשר לא סטטיסטי, הוא דרך להראות שיש גורל. הניו-איג'יאנים למינהם תמיד מחפשים קשר, הסטטיסטים מעדיפים לראות זאת כתוצאה נפרדת, כמהלך משעשע של אל מוכה-גורל.

העניין הוא שבאמצעות התבטאויות כאלו, של הרגע, שהיו על קצה הלשון ולא עברו דרך יועצי תקשורת, ניתן להבין בצורה יותר מדויקת מה כל אחד חושב באמת. דווקא השימוש בטרמינולוגיות כאן הוא עצמתי ביותר. כשדן חלוץ משתמש במתודיקה הימנית של רסטורציה - ואומר "לבנון תחזור 20 שנה אחורה" הוא רומז על עבר מפואר, על כך שפעם היה יותר טוב. אכן, טבח סברא ושתילא, מוות של אלפי חיילים, אי שקט. מצד שני, כמות הקרבנות שנגבו מאז היציאה מלבנון נמוך בצורה משמעותית.

אני זוכר את אותו הלילה שיצאנו מלבנון. הייתי בהתנחלות בשם מעלה עמוס. שמרתי שם, השבוע האחרון לפני חופשת השחרור שלי היה שם. הלילה היה ליל ל"ג בעומר, והיה עשן בכל האיזור. ג'יפים של סיור הסתובבו שם, ועצרו וברכו אותנו, ועמרי רונן שידר בגלגל"צ מסיבה מיוחדת לל"ג בעומר. את כל הלילה העברתי בשמיעת מוזיקה. קור, חום, עשן, גמלים, מואזין ומתנחלים. חמש בבוקר, יחד עם השחר, באו החדשות הטובות. הודיעו ברדיו שהכוחות נסוגו מלבנון, הודיעו שאנחנו עזבנו את המקום הזה, שגבה כל כך הרבה קרבנות.

מאי 2000, השבוע האחרון שלי בצה"ל. יצאתי לחופשת שחרור בערך אחר-כך, הייתי מגיע לצבא פעם-פעמיים בשבוע לכמה דקות לבדוק שהכל בסדר והייתי הולך. ב3 באוקטובר 2000 השתחררתי. יום קודם פרצה אינתיפדת אל-אקצה עם כך ששרון עלה להר הבית.

להכל יש קשר, כלשהו, אבל אין באמת. אפשר למצוא תבניות בכל רעיון, מופרך ככל שיהיה. תמיד צריך הסבר, תמיד צריך למה. אבל לא תמיד יודעים לשאול את השאלות הנכונות.

נשענתי לאחור, נשכבתי בנוחות על המיטה והושטתי את ידי לכיוון השידה לצד מיטתה. הוצאתי מהמגירה חפיסת סיגריות שישבה באותו מקום קבוע שהיא יושבת כבר כמה שנים. ליאת תמיד שמרה חפיסה אחת ליד המיטה, וגם מאפרה, רק בשביל הסיגריה שאחרי. סיגריות משובחות, הטובות ביותר שיש, הן הסיגריות שאחרי. לי היה מנהג מגונה כזה, לא הייתי מרשה לעשן במקומות בהם לא עישנתי את הסיגריה שאחרי בביתי, כדי למנוע מצב שהסיגריה שאחרי הראשונה תהיה לא טהורה. השילוב הזה של ריחות של זיעה, עשן והבל, הוא השילוב הנכון, הוא גרם לסיגריה הזו להיות כה חזקה.

מה אומר לליאת? מדוע אני כה סקרן באירוע שלא קשור אליי כלל ומדוע היא כה נואשת למנוע ממני סקרנות זו? לא רציתי לשקר לליאת, היא אולי האחרונה שיכלתי לא לשקר לה במצב המוזר הזה.

חיבקתי אותה בחזקה ואמרתי לה לחכות, “את תראי, אני עוד אחזיר לך תשובה בנושא הזה, אבל רק שתדעי שאת מייבשת אותי כל כך שזה כואב. ברשותך, כמובן, אני אנטור לך טינה על כך לנצח.”; ליאת הסתכלה אליי וחייכה, היא גרמה לי להרגיש כה בטוח, אבל כה דפוק. בלי יכולת להתנגד לה, היא הוכיחה את מה שהיא רצתה. אני שלה, אני תמיד הייתי שלה, והיא ידעה את זה. שאפתי עוד מהסיגריה, כשהיא החזיקה את אצבעותי ולקחה לי את הסיגריה לשאכטה, ואז החזירה אותה.

"תתלבש ועוף מכאן, אני עוד יוצאת עם מישהו היום.” היא אמרה לי.
“מה? עם מי?”
"זה לא עניינך, מה אתה נכנס לדברים כאלה. מישהו שהכרתי.”
"וככה את איתי עוד במיטה? לפני שאתם יוצאים?”
"מה זה משנה, דייט ראשון, לא מחייב, ואתה סתם היית משחק, אתה יודע את זה.”
הרגשתי מנוצל, הרגשתי כאוב, סובל ונטוש. אבל ליאת היתה אלופת תקוות השווא, ככה. “את תתני לי לסיים את הסיגריה לפחות?” שאלתי, תוך שאני נענה במשיכת כתפיים.

---

אם יש דבר שאני שונא זה את השעות האלו שאתה בכלל לא יודע מה הן, זה יכול להיות כל רגע באמצע היום ובשיא החום, שאם אין לך שעון אתה אבוד, וגם לעיתים שעות הדמדומים, בהן אתה לא בטוח אם זה בוקר או לילה. מדי פעם היה קורה שלא הייתי בכלל מאופס על מה שאני, על מי אני, על השעה.

לפחות לא עניתי לליאת תשובה חיובית, יכלתי להמשיך במחקר שלי בינתיים. שקלתי להתקשר ליעל, לבדוק איתה למה היא היתה עם דנה; לדבר עם דנה על זה לא יכלתי, ועם יעל? זה יהיה מסוכן. מצד שני, הרגשתי כאילו נכרכה איזו מערכת יחסים ביננו, איזו אהבה קטנה.

לא משנה מה, העדפתי ללכת הביתה קודם, להתקלח, להוריד את הריח של ליאת. מהבית כבר נראה. ההליכה מביתה של ליאת לביתה לא היתה מתענוגות החיים, אבל שינסתי מתניים והמשכתי בדרכי המוזרה. יצאתי משביל ביתה, כשראיתי את הרכב נעצר. מרצדס שחורה, עם חלונות מוכהים. אם היינו חיים בארצות הברית לוחית הרישוי שלו בטח היתה אומרת "Studmaster” או "Filthyrich”, אבל כאן היא רק אמרה "88-235-07” מספר סידורי נוסף, ליד המדבקה הגדולה של "חברוני תעשיות" שהודבקה על הכנף האחורית של הרכב.

עשיתי עצמי לא קיים והסתתרתי מאחורי איזה עץ כאילו אני נוהג כמנהג כלבים, וראיתי את עמוס חברוני, מנכ"ל, יזם ואביה של דנה, נכנס לביתה של ליאת. הייתכן? הייתכן שאותו עמוס נוהג לצאת עם זו שלפני רגע זייפה אהבה לרגע עמי? איך בכלל הם ככה? הוא צריך, יכול ואמור להיות בגיל של אביה, הוא גם די אבא של דנה. אולי זה מסביר חלק ממה שאמרו לי עד עכשיו, חלק מהרצון להתחמק מהסברים, גם של דנה וגם של יעל.

אין לי מילים לתאר את איך שאני מרגיש עכשיו, אין. אני כל כך כועס, בימים כתיקונם הייתי נכנס לבית וצועק על שניהם, מפנצ’ר לו את הרכב, תוקע תפוח אדמה באגזוז של הרכב וגם שובר שמשות. הייתי מתקשר לדנה לספר לה. הייתי עושה הכל כדי לנקום בו. איך הוא יכול להיות עם האהבה היחידה שבאמת קיימת לי בעולם? איך? מה עשיתי רע? למה זה מגיע לי?

לא יכלתי ללכת הביתה, לא רציתי. לא רציתי לשתות, לא רציתי להוריד איזה ראש, לא רציתי לחיות. מה עושה אדם כזה? לא רציתי להתאבד. קוראים לזה חיים, להרגשה הזו שנמצאת בין הקלימקס לבין השפל, הבינוניות שרוב בני האדם חיים בה, קוראים לזה חיים רק כי אתה מרגיש הכל, אבל אתה לא מצליח לשנות את זה. בניגוד למשחקי מחשב, שבהם אתה מקבל את ההרגשה שאתה בשליטה מוחלטת ויש איזו יד מכוונת שעומדת מעלייך ומטווה דרך, ובניגוד לספרים בהם אתה פסיבי לחלוטין, בחיים אתה לא זה ולא זה. אתה לא שולט בכולם, הכל נקבע מראש בתור איזו בדיחה לא מוצלחת של אלהים.

אם יש בכלל אלהים אז הוא יושב למעלה וצוחק, איך הוא יצר מין שחושב שיש לו תבונה אבל הוא לא עושה כלום. איך הוא גרם לאנשים להסתובב סביב אירועים שהוא עצמו שולט בהם. ואם אין אלהים, אז למה לעזאזל אנחנו כאן? הלכתי הביתה, למרות שזו הרגישה כמו זחילה הרבה יותר מאשר הליכה, לא ראיתי כלום, הרגשתי כמו סוס שבור, שמוליכים אותו בנתיב רע, כאילו אני צופה בהכל מלמעלה, כאילו זה עוד פרק לא מוצלח בסרט רע.

להתקלח? לא נראה לי שיש לי את הכח, נראה לי שאני רוצה להתרסק, אני רוצה לחשוב על הכל. הלכתי למחשב לראות את התמונות. עכשיו, כשאין לי כל רצון מיני או רצון לחיות, אני יכול להסתכל על התמונות בעיניים אובייקטיביות, לראות מה קורה שם. הכנסתי את כרטיס הזכרון למחשב, לפתוח את התמונות על מסך אמיתי, לא על סלולרי מושתן שלא עובד תמיד.

אחרי האקשן עם ירון ראו את השתיים מתנשקות, ידה של יעל היתה על הלחי של דנה, לשון בתוך הפה, עיניים סגורות מהנאה. לאט לאט העניינים התחממו, בתמונה הבאה כבר היתה יעל בין שדיה של דנה, מנשקת ומניחה את ידה במקומות מוצנעים. דומה שמי שצילם עשה עבודה טובה מאוד, בעיקר ניכר היה שהיה לו כבר נסיון בתחום, שזו לא הפעם הראשונה שעשה כן.

למה התמונות היו אצל דנה אם ירון צילם אותן? למה הכרטיס המקורי, ולא עותק צרוב נשמר אצלה? ירון אולי השאיר לה אותם כירושה? אבל למה לא אצל יעל? ולמה בכלל הם צילמו? מה הראיה?

הקושי להבין משהו מהתמונות היה בעיקר בגלל שלא הבנתי מה יעל רוצה כאן. הם לא צילמו תמונות פורנו, הם לא צילמו תמונות שנועדו לסיבה מסוימת, למסיבה או לצפיה מחדש. למרות שהתמונות היו אומנותיות, חלק בשחור-לבן, שירון תמיד גרס שהוא אומנותי יותר אוטומאטית, למרות שהתמונות היו שם, לא הבנתי למה צריך אותן.

פעם, כשהייתי סטודנט, לקחתי קורס במחשבים, שם לימדו אותנו שלכל קובץ יש מזהה ייחודי, כזה שמאפשר לחפש את התמונה גם ללא שם, מעין מספר תעודת זהות שמעיד על הקובץ. ככה היה אפשר לשתף קבצים ברשתות שיתוף בלי לחשוף את שם הקובץ בפני כולם, וכך היה אפשר לוודא באמת שקבצים זהים מתחלקים. לקחתי את אחד הקבצים וחיפשתי אותו באינטרנט, חיפשתי בכל הרשתות שיתוף לראות אם הם העלו לאינטרנט, אם יש דברי הסבר. האם יש משהו כאן?

באחד הפורומים של "יוצאות מהארון" מצאתי את התמונה, פנים מטושטשות וללא שם, אבל התמונה הזו, בדיון ארוך. האם לקרוא? האם באמת מותר לי? מה זה משנה, אני כבר חייב להבין מה קורה כאן.

"אני בת עשרים ומשהו, מבית טוב, אבא ואמא יחסית מפורסמים. אני מכחישה את הכל כבר כמה שנים, אבל אני לא יכולה. מאז שהייתי צעירה אבא היה נוגע בי במקומות האלו שאסור. הרגשתי רע עם זה אבל לא התלוננתי. מאז ועד היום יש לי פחד מגברים, אפילו שהיו לי מספר חברים, אני לא יכלתי להתקרב אליהם, לא רוצה לראות אותם ערומים, הרגשתי רע עם עצמי כשלא שכבנו, אבל ככה אני. את הפעם הראשונה שהתנסתי עם בחורה אני זוכרת עד היום, אמנם השתכרתי מספיק כדי להמנע מלזכור, אבל אני זוכרת, המצלמה זוכרת הכל.
נפגשנו בבר, יחד עם איזה חבר שלה, שהיה בקטע של לתת לנו לשתות כל הערב, בסוף כולם נעלמו ונשארנו שלושתנו, הלכנו אליו הביתה והוא התחיל לגעת בי, הרגשתי ממש רע עם זה, ואז הוא הפסיק.
פרצתי בבכי, הוא ניסה לעודד אותי, אבל כל פעם שהוא חיבק אותי זה הרגיש יותר ויותר רע. באותו הרגע חברה שלו באה וחיבקה אותי, הייתי היסטרית, ניסיתי להסביר לו שזה לא הוא, כאילו, הוא חמוד והכל, אבל זו אני... אני לא יכולה עם גברים. היא חיבקה אותי חזק, ליטפה את ראשי וניסתה להרגיע אותי, אמרה לי שהכל יהיה בסדר, ואז התחלנו להתנשק. מכאן העניינים התלהטו, וחבר שלה החליט שאם הוא לא יכול לגעת, אז הוא מעדיף לראות. יצאו כמה תמונות טובות, אבל אתם יודעים... כדי שלא יזהו אותי וכדי לא להביך את ההורים, השארתי כאן רק חלק מהן.

שלכן,
ד.”

החלאה שמזיין את האקסית הפסיכית שלי זיין גם את הבת שלו? יכול להיות?
אולי אני פשוט אעשה מה שליאת אומרת, אפילו שאני לא אקבל כבר מציצה.

המשכתי להסתכל בתמונות על המחשב, חשבתי כבר על לאונן וזהו, לגמור עם המתח המיני, להכנס להתקלח ולצאת לפאב לחפש מישהי ללילה, לשכוח מכל הסיפור, להרגיש גבר כובש. את האמת, זה מעניין להסתכל על תמונות עירום של בנות שאתה מכיר במציאות, לא כמו הכוכבות האלו באינטרנט, הן אמיתיות, אתה מזהה את ההבעות על פניהן ויכול, אולי, עכשיו לפרש אותן כמו שצריך.

הנה אותו מבט שיעל הביטה בי כשהיא החזיקה אותי מללכת, והנה המבט שדנה עשתה כשהיא שאפה. הנה דנה גונחת מאושר כשראשה של יעל היה בין רגליה. בתמונה ממש ראו את זעקותיה של דנה. תמונה אחר תמונה, עיניים עצומות לרווחה עם זעקות עונג. עד התמונה המאה ואחת. התמונה המאה ואחת היתה משהו מיוחד – יעל ודנה הסתכלו למצלמה, כאילו ירון הורה להן משהו וצילם בטעות, עינהן פקוחות, בצבע מלא, בעוד יש דילדו בתוך דנה, היא מביטה ואומרת "תעזוב", או כך היה נראה. עיניה הכחולות לא הסתירו את הרגש, את הכאב, את הצורך בהעלמת התמונות והמצלמה.

כחולות? לדנה יש עיניים חומות, לעינת היו כחולות.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

פרק אחד עשר:: אמנם לא הרג את החתול, אבל קרוב מספיק (אתם כאן)

אם הכל ילך לפי תכניתה של חברת הקואליציה ש"ס, אזי לא רק שהגישה לאתרי אינטרנט ש"מהותו העיקרית עיסוק במין, באלימות, או בהימורים" תדרוש זיהוי ביומטרי אלא גם שיהיה אסור לגלוש לאתרים אלו ממוסדות ציבור, כולל אוניברסיטאות. [באמצעות הרסס של דורפל ניתן לראות את כל הצעות החוק האבסורדיות. ] גם אם נעזוב את האבסורד הטכנולוגי שחברי הכנסת דורשים, ואת החקיקה האנכרוניסטית, את סעיפי ההגדרות שכבר נעלמו מהעולם, ואת העובדה שאפילו כותרות הם לא הצליחו לעשות עם הספין, למה הם מתערבים לנו באינטרנט? אנחנו ביקשנו אי פעם לחוקק חוקים בנוגע לקריאת תורה? בנוגע למיסיונריות?

עידוק אמר ביום שישי שצריך לחוקק חוק שאוסר על ח"כ שלא יודע להפעיל מחשב להתעסק עם האינטרנט. נדמה לי שזה היה הציטוט, אבל זו הרוח.

בעקבות ההצעה הפופוליסטית והמטופשת, ובעקבות התגובות הסוערות ברשת, מישהו רוצה להפגין?

הרעיון הוא לעשות את זה א-לה-פלאש מוב.

באים עם כיסוי ראש כלשהו ששומר על אנונימיות. אולי אפילו איזו שקית לוטו-סטייל, ומחזיקים כתובות IP ביד.

המקום צריך להיות פופוליסטי וזול, כמו ההצעה, ולדאוג שתהיה שם תקשורת מצד אחד, וישראל חסון מצד שני, דבר שלא קרה הרבה עד לאחרונה. אני אמצא כבר מקום בשבוע הקרוב, נתאם את זה עם הדובר שלו או משהו...

אני כבר רואה את המייל שאני אשלח לEFF בשביל החולצות לקמפיין...

חבר הכנסת ישראל חסון ממפלגת ישראל ביתנו הגיש הצעת חוק למניעת פרטיות גולשים המגיבים על כתבות באינטרנט. הרעיון נועד, לדבריו, "להרתיע טוקבקיסטים באתרי האינטרנט, שחלקם מסתתרים תחת כינויים ושמות בדויים, ולעתים מנצלים זאת להשמיץ, לפגוע ואף לפרסם לשון הרע כלפי אחרים." החוק קם לאור החלטתה של השופטת מיכל אגמון-גונן לחשוף פרטים של גולש שניתנה לא מזמן בבית משפט השלום בירושלים. החלטה זו הסתמכה בעיקר על סעיף הפגיעה בפרטיות הגולשים המובא בתזכיר חוק מסחר אלקטרוני.

הפופוליזם הזול שנוקטים בו חברי כנסת בכדי להראות מכובדים ולמנוע תופעות פסולות לעיתים יכול לבוא לקיצוניות. ראשית, אדון בפן האישי, ואוסיף אחר כך על הפן המקצועי. ישראל חסון הינו חבר כנסת טרי, אשר יושב באופוזיציה, ולא הופיע רבות בתקשורת עד כה. לדוגמא, חיפוש שמו בגוגל מניח כ686 תוצאות (למען הדוגמא בלבד, חיפוש שמו של כותב שורות אלה מניב כ29,000 תוצאות). הבעיה מתחילה כאשר נכנסים לעובי הקורה של תוצאות אלו. בחינה של מעט המופעים בתקשורת של מר חסון מראה תוצאות עגומות עוד יותר. במאמץ לפופוליזם זול, ולמאבק כנגד כל תפיסה ליברלית, חסון יוצא למאבקים בטחנות הרוח של התרבות.

ראשית, הגיש חסון הצעת חוק המחייבת פאבים לסמן אזהרה על גבי משקאות אלכוהולים. אותו מאבק אבוד ועיקש שבסך הכל יביא לסאטירה נוקבת כמו בתוויות האזהרה על סיגריות לא יניב אלא שנאה מקרב הצעירים ולא יקטין ממילא את כמות הנהגים השיכורים, כי אלו בכל מקרה שותים את משקאותיהם ברחוב ולא בבר.

התבטאויות לא פחות מסוכנות של ח"כ חסון היו כאשר הביע את דעתו בנוגע לזכויות של 20% מאזרחי ישראל להצביע. לדידו, אזרחי ישראל בני הלאום הערבי - הנוצרים והמוסלמים, אינם זכאים כלל לזכות הצבעה במדינה.

אבל פוליטיקה בצד, לחסון יש לא מעט כשלים אחרים בהצעתו.

הטוקבקים הם מעין 'מכתבים למערכת' אשר מפורסמים לאחר סינון ראשוני, ומועלים לרמה של הוויה קיומית. הטוקבק הוא הכותב, הוא מייצג את הלך הרוח - החברה אלימה, רעולת פנים ומגעילה, החברה נוזפת בכותבים, החברה לא רוצה לראות דעות שונות, והכי חשוב - החברה שונאת ביקורת. אך מה יש ב'מכתבים למערכת' אמיתיים? האם אלו מחייבים אימות של פרטי הגולש? זהו בסך הכל מכתב, שנשלח בכתב יד, ופורסם. אין דרך לאמת את זהות השולח, אין דרך לדעת מיהו - לא בפקס, לא בשיחת טלפון, לא בשום מדיה קיימת. דווקא האינטרנט מאפשרת מידה מסוימת של ודאות, בניגוד למדיות הקודמות, אך הכינויים מהווים תחליף לזהות.

לא שהאתר המפרסם את המכתב למערכת לא מחזיק את פרטי הגולש, הוא פשוט מסתיר אותם משאר הכותבים, במיוחד כדי למנוע נסיונות פריצה באמצעות אותה כתובת IP ובמיוחד כדי לאפשר לדעות שעשויות להיות לא מקובלות במיוחד 'לצוף' בטוקבקים ואולי לכבוש את לב הציבור. הטוקבקים, גם נאמר, מייצגים את כיכר העיר הישנה, אותו מקום בו כל אחד יכול לזעוק את דבריו, אך אין חובה להאזין לו. גם שם עולים רעיונות חתרניים ואולי משנים את מבנה החברה. הטוקבק יכול גם להיות שיחת סלון בין מכרים וירטואליים, בה מתווכחים הם על עניין דיומא, או מפגש אקראי בבית קפה בין שני דעתנים שמתווכחים על תשומת ליבו של הבריסטה.

מאיש מאנשים אלו לא היינו מבקשים תעודת זהות בטרם יחל לדבר, הלא. איש מאנשים אלו לא צריך להזדהות כדי לומר את דעתו, למרות שלעיתים אין אנו יודעים את שמם כלל וכלל, אך שיחה אקראית עם זר ברכבת שהחליט להפגין את דעתו בנושא פלוני הביאה אותנו למחשבות ששינו את חיינו.

כל אלו סיבות לשמור על הזכות לפרטיות של גולשים, אלא גם להרחיבה עד לרמה בה היא נמצאת גם מחוץ למרחב הקיברנטי, בעולם הממשי. חברי הכנסת חייבים להבין שהסכנה מהוצאת לשון הרע בפורום פלוני קטנה, הן בהסתברות והן בתוחלת, מאשר הסכנה להדקר במועדון על ידי אדם אנונימי בליל שבת, והדקירה, לא רק שסופנית היא, אלא שלא ניתנת למעקב, בעוד ששמירה של כתובות IP של גולשים, ללא חשיפתן, וחשיפתן במידת הצורך, תאפשר את זיהוי התוקף, שהוציא לשון הרע.

אז מה יש, לאינטרנט הזה, שמביא לחברי הכנסת את ההתנהלות המשונה? האם חברי הכנסת מפחדים ממדיה בה אין הגמוניה וכל אדם יכול לומר את דבריו? האם הם פשוט מנסים לכבוש קהל מצביעים זול באמצעות נבואות זעם? האם הם מכחדים את החברה שעליה הם נבנו בכדי לצור חברה חדשה? לדעתי, שילוב של כל אלו מביא לשילוש קדוש, בורות-פופוליזם-שמרנות. להתנגד לחדש, למסתורי, למותח, כדי למנוע את הדרדרות מצבם מכסאות השלטון.

לחצי כאן להורדת השיר

החלטתי סופית. ביום שבת אני מזמין את כל החבר'ה להקליט את השיר. אני אשמח אם עוד אנשים יזמינו את עצמם גם להצטרף אלינו לסטודיו אצלי בשבת בערב לנגן איתנו. את השיר כתבתי לפני שלושה ימים, וניסיתי להקליט אותו כמה פעמים ולא הצלחתי, כשלים טכניים.

היום אמרתי שאני לא רוצה לעשות אותו סינתטי מדי. רציתי להוסיף כינורות מלאכותיים בפזמון ורציתי להוסיף גיטרה חשמלית מפוצצת בקורוס, אבל זה לא אותו דבר. נראה לי שנשכנע את סער לתת סולו על החליל ואת יואב, אם הוא בתל-אביב, לתת פרקשיין. עדיין חסר לי בס וגיטרת ליווי, וכמובן מישהו שישיר את זה בצורה אנושית יותר. אם יש מישהו שמעוניין להצטרף לנגן, אם סתם לבוא לשמוע שיטקבק ואני אחזור אליו אישית במייל. אני לא רוצה משהו המוני מדי, אבל עשרה אנשים זה בסדר, אני גם רוצה שזה ישמע אמיתי, עם כל האהבה, אז אם אתם לא מתחברים לשיר וסתם בא לכם לבוא לנגן איתנו, אתם גם מוזמנים, פשוט יותר מאוחר.

לנוחיותכם, המילים והאקורדים.

האלכוהול עליי, כבר ציינתי?

יהונתן.

Verse

---
C#m, Bsus4, F#9, E
It's another shot i'm drinking.
Another one to ease the pain.
My mind wanders... what's she's thinking.
Does she know my plan.

She said i'll wait till winter;
When things won't be the same.
The rainfalls, the sounds of thunder,
Her voice screaming out my name

Chorus
---
Asus2 Bsus4 C#m7 C#m7
In the corners of my head;
To a god foresaken bar
In a gloomy, yet unended,
public restroom's scar.

Verse
---
She calmed me, there will be others;
Who will bear you name in vein
But it's not all that matters,
When i can't scream your name again.

So i took the shot i'm drinking;
And gave another to the whore;
Who sat in front of my life blinking
And never closed the door.

Chorus
---

Verse
---

I Can't help my fear of living;
But i don't want to die.
So i drink the cups they're giving;
In hope to know just why;

Do people live in couples?
Why am i left alone?
Should my drinks come at doubles?
And are all the answers known?

Chorus
---

והלילות מתארכים. זה לא שיצאתי, זה לא שקראתי. הגעתי הביתה מותש ונרדמתי. דווקא רציתי לצאת, לא מעט.

לפגוש איזו בחורה על בר,
לשתות עוד משקה.
לנסות להעביר את הזמן כדי לשכוח.

עוד מעט כבר ארבע ארבעים וארבע,
ואני לא בטוח שזה נכון
שאני אשאר ער
בשעות כל כך קטנות.

הנה עוד איש עולה אונליין,
ברשימת החברים באתר עלום.
הנה מישהי שמעולם לא פגשתי מתחברת,
וגם היא חולקת בדידות.

את מוכרחה להיחשף [עורך בהוצאה 12:19] ביקיני זה טוב? [12:24] מה זאת אומרת? [אמא 12:25] לא אשמת העירייה ששיעור הילודה עלה [12:33] די להיות בלונדינית תתחילי לעבוד [עורך בהוצאה 12:41] אצל וינרמן הבלונד עובד טוב [12:58] אתמול היה סקס סוער? [שרון חברה 13:29] סוער בלי סקס ואיך אצלך? [13:36]

אביטל דיקר, מסומסת במצב טוב, 05.07.06

הטור של דיקר אף פעם לא היה מובן לי, ואף פעם לא יהיה מובן. שברירי משפטים, טקסט קטוע, אולם, לדברי עידוק לפחות, הוא מייצג את התרבות כיום. הוא מראה לנו את פני החברה.
למסרונים לקח כמעט עשור להתמסד, כך שאפילו שרים מכובדים משתמשים בהם כדי להדליף מידע החוצה. הבלוגים, מצד שני, עוד טרם הבשילו. כמו שהSMSים היו נחלת הטכנוואנגליסטים לפני כחמש שנים, כך מתאכזבת, אולי מעט, אילנה תמיר, מבינה שהבלוגים הם פני הדור. עם הטיה קטנה מבחינה טכנולוגית, ואולי נוטים לפעמים שמאלה על המפה הפוליטית, למרות שזה לא מוכח, כשמדברים על נושא בבלוגיה הישראלית הוא מתחמם. הוא מתחמם מספיק בשביל להגיע לתקשורת הממוסדת.

"תגיד, אתה כותב בעיתון כבר ארבע שנים, לא? כמה פעמים המילה 'אני' הופיעה בכתבה שלך?" שאלתי חבר טוב לפני מספר חודשים. התשובה היתה: "כתבתי פעם אחת, והמילה הוסרה על ידי העורך".

"נכנסתי לפוליטיקה כי נמאס לי לשבת ולצעוק על הטלוויזיה, אז התחלתי לעשות", כך התחיל חבר טוב את השיחה כל פעם כשניסינו להבין מה אנחנו עושים שם. הוא מאס בטלוויזיה, הוא רצה להשפיע, לשנות, להפסיק להתעצבן. הוא הצליח. ההנחה היא שלכולם יש מה להגיד, לכולם יש על מה לדבר, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. הבלוג נועד להפרות את המחשבה, לאפשר דיון, לאפשר קיום של רעיונות אחד ליד השני.

האם אנחנו אוהבים להתבדח על בלוגים אישיים של מתבגרים וילדים שמין הסתם עדיין לא פיתחו זהות אישית מגובשת? האם כשאנחנו מבקרים את ערוץ הניואייג' של nrg זה נותן לנו הרגשה טובה שהבלוג שלנו יותר מעמיק ויותר אליטיסטי? האם כשאנחנו מתרגמים את בוינגבוינג או מדביקים תמונה של חתול גאדג'ט מחובר ביואסבי למחשב אישי, אנחנו מרגישים שהבאנו עוד פוסט מופלא לעולם?

יוסי רז, 06.07.06

אבל אנחנו לא מטיחים סתם ביקורת על אתר הניו-אייג, ואנחנו לא מתרגמים עוד פוסט. הרווחים הקטנים, היצירה של האישיות, היא מה שנוצר כאן. המחוות הקטנות, הבדיחות האישיות, הדימויים, הם אלו שיוצרים תרבות. כשיובל דרור כותב ביקורת על חרמון, שמבקר את הסדר הפשרה בין גנס ל012, הבדיחות המקובלות הן אלו שעולות. הקומדי סטור, יצפאן, הקרנבל של מיכל ורחוב סומסום, כולם יצרו תרבות סביבן. בדיחות אלמותיות כמו "יש לך אוויר בשקל" נשארו עד היום ובנו את החברה.

לא מפתיע שדווקא בגלל הסיבה הזו רוצים להכניס את הבלוגים למיינסטרים, כי אחרת הבלוג יעלים את המיינסטרים - או לפחות יתנתק ממנו.

כותבי טקסטים שמפרסמים טקסטים כאילו הם כותבים בלוג אך מפרסמים אותם באתרי חדשות, במגזין, בעיתון יומי, בשבועון. סגנון הכתיבה הבלוגרי משתלט על אמצעי התקשורת והאמת, אלו לא נראות לי חדשות טובות.

יובל דרור, 04.07.08, 18:38.

צריך להבדיל, אבל, בין התהליך עצמו - שהוא אימננטי, הן של הכתיבה האישית יותר, הלא אובייקטיבית שמלווה עיתונאים לאורך דרכם, לבין השאלה האם הדבר טוב או לאו. האם בעידן כה מלא באינטרסים, שבהם העיתונות מקבלת מאות פניות ביום מבעלי עניין כלשהם בפרסום ידיעה כלשהי, יש צורך בכלל במערכת עיתון או רק בדף שמסדר אינטרסים לפי מה שנראה לו כאינטרס הציבורי? ומי קובע בכלל מי הוא עיתון ומי הוא בלוגר?

בכלל, מי הוא קהל היעד של העיתון? והאם העיתון נועד רק לשרת את קהל היעד או לחנך אותו?
אין לי מסקנה, אם היתה לי אז אולי לא הייתי כותב כך. האם "התחזית: גשמי קיץ - גרסת המציאות" ראויה לשמונה טוקבקים בעוד ש"כשהבורג מורד" של עידו קינן מקבל טוקבק גלמוד? מספר הטוקבקים הוא לא מדד לאיכות. אז אם הכמות היא לא איכות, האם התקשורת צריכה לדון בכמות או באיכות?

לכן אולי הביקורת על אתרי הניו-אייג'. דווקא בעידן הבלוגרים אולי יש מקום לאתרי נישה. כמו במדינות מתוקנות. אתרי נישה לטכנולוגיה, ליהדות, לניו-אייג' ולא אתר אחד שמסקר את הכל. אם משהו מספיק חשוב, הוא כבר יכנס לאתר הגדול.

אין פואנטה, כבר אמרתי?

אי שם במחלקת השיווק של תאגיד גדול יושב לו כנראה סמנכ"ל מאושר, הוא חזר לפני חודש בערך הביתה, גילה שהבן שלו התחיל לכתוב בלוג, ושאל אותו מה זה. הבן המאושר בא ואמר לו "אבא, זה בלוג, אני כותב כאן את מה שאני רוצה, ואפילו יכול להעלות סרטונים מצחיקים, כל החברים שלי באים ורואים את זה, ובכלל, זה מגניב". הסמנכ"ל לא ידע איך לאכול את זה, ומי מרוויח כאן וכמה, והלך למנכ"ל שלו, יחד הם הרימו תכנית.

אנחנו ניתן תכני וידיאו, תחת אותו מיתוג עילג ועיצוב לא ידידותי ולא שימושי, נאפשר למשתמשים לעשות את מה שהם עושים כבר במקומות אחרים. אנחנו בעצם נקח את מה שאחרים עשו והצליחו עמו, ונרוויח עליו כסף. אבל למה שיבואו אלינו? מה יש לנו שאין לאחרים? אה, זה ברור, אנחנו נאפשר לראות את התכנים על טלפונים סלולריים. נשתמש במילות באזז כמו "תוכן מעוצב על ידי גולשים" ו"בלוג" ואז כולם יעברו אלינו.

אבל למה שהם ישלמו לנו, אם יש את זה כבר בחינם?

זו בעצם שאלת מיליון הדולר, אולי אפילו יותר. גם סלקום גם אורנג' (גילוי נאות) השיקו שירות להעלאת סרטים באמצעות הטלפון הסלולרי, וצפיה בהם. תחת שמות כמו "בלוגTV" או "Heep", השירותים מבוססים בעצם על עקרון אחד - בטלפונים הסלולריים החיוב על מידע הוא על פי כמות המידע המועבר, בניגוד לאינטרנט הביתי, שם החיוב הוא לפי תשלום קבוע. הרעיון הוא לשכנע כמה שיותר משתמשים לראות את הסרטונים בטלפונים הסלולריים ולעקוב אחרי הפעילות, בעצם, לשלם הרבה כסף על מה שהם היו יכולים לעשות מהמחשב בחינם.

הרעיון של לסחוט טראפיק מגולשים הוא לא חדש. אנשים רגילים לשלם כסף על שירותי טלפוניה, שהיו עוד הרבה לפני האינטרנט. בדרך כלל, מנצלות החברות את התעריפים הגבוהים יחסית, ומתחלקות ברווחי השיחות עם מפעילים חיצוניים שמספקים תוכן. הפורנו והשיחות האירוטיות היו המניע העיקרי, אך גם שירותי הכרויות וספורט תמיד הביאו רווחים יפים. אבל הבדל אחד עמד בין הסלולר לאינטרנט. בשוק הטלפוניה כל התוכן היה "לבן", אפילו לא אפור. לרוב נחסמו האפשרויות להעתיק רינגטונים ידנית לטלפון, אלא אם מוזמנים הם דרך המפעיל הסלולרי, כך גם היה עם אייקונים ותמונות. הכל היה חוקי, הכל עם זכויות. באינטרנט, מצד שני, סדום ועמורה. אחוז קטן מהתכנים שזמינים היו כלל מורשים, ורובם תכנים שלא היו נחשבים ראויים כלל להעלאה לרשת הסלולרית.

ואז האישי הפך לפוליטי, משרד התקשורת החליט לחייב את ספקיות הסלולר, כספקיות אינטרנט, לעצור את התקשורת המכילה פורנוגרפיה, באותו הרגע החל להטשטש הקו בין תוכן סלולרי לתוכן מרושת. החיבור בין השניים החל עוד בתחילת שנות ה2000 כשהופיעו פורטלים סלולריים שהכילו "אינטרנט" מרוכז, תכנים מיועדים, קנוניזציה של הרשת, עם הזמן נפתחה הרשת, וההגבלות הוסרו, עד שהיום ניתן לגלוש כמעט לכל מקום. הבעיה החלה כשהחברות הסלולריות הבינו שהמודל העסקי הישן שלהם, של חיוב על תכנים, בעייתי.

אף אחד לא ישלם, היום, על רינגטון את אותו המחיר כמו על רכישת שיר, שמועיל בהרבה, באתר מוזיקה מקוון. (המשפט היה נכון בהעדר עלויות עסקה ובהעדר פערי מידע). החברות הסלולריות יודעות זאת, ומנסות לחזור, אולי, למודל הישן - "אני צינור" - הן חושבות שמתן פלטפורמה תגדיל להן את ההכנסות. הטעות הגדולה היא שהמודל הזה אכן מכניס כסף, אבל דווקא התאמת הרשת הסלולרית לאתרים קיימים, ולא נסיון להרים אתרים חדשים, היתה יכולה להניב הכנסות גדולות בהרבה.

אין צורך לציין שחרף כל הנסיונות לעגן זאת בתנאי השימוש, אכן מצופה הפרת זכויות יוצרים מאסיבית, במיוחד כדי ליצור את ההייפ של היפ; גם החברות הסלולריות צפויות להרוויח מיליונים מתעבורה, דבר שלכאורה יגרום להם לאחריות כלשהי - גם אם רק מוסרית - כאשר הדבר יבחן לבסוף. הם סיפקו את הפלטפורמה, הם סיפקו את האפשרות, הם לא נקטו באמצעים סבירים, הם היו רק צינור, אבל הם כן סיפקו את האתר - ולא רק את האתר, הם גבו כסף על התכנים והתעשרו מהם. ומי שמרוויח כסף, ככל הנראה, יהיה מועד לפחות לאיומים משפטיים מצד בעלי הזכויות.

חלק מה"קטע" של "להיות מגניב" בגלל התכנים באינטרנט כולל את האפקט הויראלי והקהילתי בו. האתרים כושלים בתחום הזה, הם נשארים בתור ספקי התוכן, רק כעת יש להם קבלני משנה. מעניין יותר מה יקרה כשמישהו יכתוב אפליקצית Symbian שמתממשקת לYouTube ומאפשרת לעבור מולו גם על טלפונים סלולריים בצורה הגיונית, האם אז עדיין לחברה ישאר היתרון היחסי שהיה לה. מעניין גם אם יחסמו את השירות כשיגלו זאת. האם החברות הסלולריות היו חוסמות שירותי P2P שרצות על הרשת שלהם רק כדי להגן על זכויות יוצרים או שמא היו נהנות מהטראפיק וממשיכות לגבות כסף?

האינטרנט הסלולרי, למרות שהוא עדיין תופעה זמנית שתחלוף יהיה נושא מעניין לבחינה עד שבשורת האינטרנט האמיתית תבוא למשתמשי הטלפונים.

1. המשחטה, ולא המשחתה, הוא בלוג ישראלי חדש שמממש את שני המאווים הגדולים: הרצון לפרסום והרצון לאמת. (ויה נרג'). כל אחד רוצה להתפרסם, להראות בטלויזיה. כל אחד מאיתנו חי את חייו בכדי להגיע לאמת. האמת היא אובייקטיבית, לכאורה, לא תלויה במציאות סביבנו ולא נבחנת על ידי קריטריונים סוביקייאליים.

המשחטה מציגה את שחיתות החברה, אבן בוחן שמתחשבת במראה חיצוני. היא גם, על ידי הכללה, מוציאה מהביקורת דברים מסוימים. יש דברים שלא נבקר, למרות שהם פסולים מבחינתינו, ולמרות שאולי הם מוסיפים. כללי הביקורת הם קבועים, ולכולם - ללא קשר להעדפות, תוכל להתקיים הסכמה עליהם.

סימטריה תמיד נחשבה קריטריון טוב ליופי, למרות שבמקרים חריגים אסמיטריה היא היפה, אבל החריגה. כך גם (חוסר) משקל ו(עודף) גובה. היופי, או הגדרתו, היו למדע האסתטיקה, בעוד שהאמת, והגדרתה, היו לאפסטימולוגיה ולאונטולוגיה. העולם הארצי דן באסתטיקה, במה שהוא רואה, הדת והפוליטיקה לקחו להם את מדעי האמת.

2.
השליטה על מדעי האמת מכתיבה את הצורה בה היופי, בין היתר מוגדר.

הומוסקסואליות הוגדרה לאורך השנים כדבר פסול ופוגע, כדבר שיכול להרוס את שורשי החברה, ומדוע? כי שלוש הדתות המונותאיסטיות מנצלות את קיומה של משפחה פטריאכלית בכדי להמשיך לשלוט בהמונים. הקשר בין הבעל לאישה (בעלות, אגב) הוא קשר מיוחד שזהה לקשר בין אדם לאל. קשר כה ייחודי, שלא ניתן לכרתו בחוזה, אלא רק בברית - כמו שכרת האל עם אברהם, כמו שכרת מחדש בברית החדשה עם ישוע.

ההתנגדות לקיומה של מערכת הומוסקסואלית מצד הדת היא ברורה, אם כן.

3. מערכת יחסים הומוסקסואלית מפריכה את הטענה לעליונות מגדרית. היא מראה ששני בני הזוג שווים. דווקא כאן, על ידי הצגת החריג הזה, ניתן לראות כי לא רק ששני בני הזוג שווים, אלא גם שבעצם - התפיסה הזו, של שוויון, מנוגדת לחלוטין ליכולת לאמונה. אם בני הזוג שווים, האם לא יכולה להכרת ברית קדושה? האם האדם והאל שווים? החריג הקרוי מערכת יחסים הומוסקסואלית מעצים בעצם את הפרטים, ומאפשר להם את הבחירה במערכת אלטרנטיבית, לא קאנונית.

4.
לא שמערכת יחסים הטרוסקסואלית אינה יכולה להיות שוויונית, אולם, דווקא במערכת הטרוסקסואלית הדת עדיין מנסה להתערב; איש לא יעלה על הדעת כי במערכת הומוסקסואלית הדת תכיר בצורה חלקית, אך ורק כדי להכיר בקידושין.

5.
דווקא ההוקעה של מצעד הגאווה על ידי שלוש הדתות המונותאיסטיות מציג את האבסורד בהתבטאויותיהם. באותה העת שהדת היהודית עושה כמיטב יכולתה להתנגד לקיומה של הפגנה דמוקרטית, ידים מידיה נשלפות ומקיימות את אותם מעשים שהם כה מבזים בתלמידים (לכאורה). הרחקת מצעד הגאווה מירושלים נועד לא לומר - אנו לא מקבלים את ההומוסקסואליות כעמדה לגיטימית, אלא כדי להתכחש לקיומה ולהסתירה.

הסתרת ההומוסקסואליות היא הדרך השפויה של חברה להתעלם מבעיותיה על מנת להמשיך להחשב לגיטימית.

6.
דסיתרא אחרא, בא השייח צרצור ואומר "אצלנו בחברה המוסלמית לא נתקלנו בבעיה כזו. זו תופעה פסולה". בעוד שבפועל, לא רק שקיימת התופעה, אלא כעת גם קיימים מצעדי גאווה. (ושימו לב לשני הישראלים שמטקבקים, אני אחד מהם). אי אפשר להתכחש להומוסקסואליות, גם אם היא לא טבעית, ואני לא אומר שהיא לא טבעית, עדיין היא קיימת. כמו התחממות כדור הארץ, היא תופעה שתשאר בטווח הארוך. בין אם היא מקובלת ובין אם לא, הדרך להתמודד איתה זה לא להסתיר אותה.

7.
את מצעד הגאווה אי אפשר למנוע; אי אפשר למנוע במדינה דמוקרטית את חופש ההתאגדות ולהפלות על בסיס מיני. אי אפשר למנוע הפגנה לגיטימית ואי אפשר לסגור את כל ירושלים.

8.
מדי שנה אני פוקד את מצעד הגאווה להזדהות עם חברי הגאים. בתחילה התביישתי לצעוד. חשבתי שאולי יתייגו אותי כהומו. עם השנים הבנתי שלהיות סטרייט במצעד הגאווה זה אחד הדברים הנכונים ביותר לעשות, אם לא תלחם על זכויותיהם של חברייך הטובים, מי יעמוד על זכויותייך? מדוע אפגין למען שחרור ישראל מכיבוש ולמען תיקון העוולות החברתיות אך לא למען שוויון זכויות לכל מי שבוחר לממש את אהבתו?

מדי שנה אני נתקל באי הנעימות בדקות הראשונות, להיות מיעוט בתוך רוב של הומוסקסואלים. אני חושש לכמה דקות, אני מתבייש, אבל אז אני נזכר שהצעדה היא לא למען הומוסקסואלים בלבד, הצעדה היא למען החברה כולה. המאבק הוא על הזכות לאהוב ולהיות עם מי שאתה מאמין שראוי שתהיה איתו; החופש לבחור. אותו חופש שהדת כה מתנגדת לו.

כנראה שYouTube כבר על המפה ונשארת שם בגדול. היא הצליחה לקבל את חותם ההכשר של המיינסטרים הישראלי, של "ערוץ מוזיקה (וקוקה קולה)" באתר וואלה!. האתר הגדול והחזק בארץ לא בוחל באמצעים, ובמקום להעלות לספריית הVOD שלו את הקובץ, ובמקום לשלם תמלוגים, מעדיף לתת קישור לקליפ שנמצא אי שם בארצות הברית הרחוקה, על שרתי YouTube. באותה עילה שמשתפי הקבצים נתבעו (והתפשרו) על ידי הפדרציה, על מתן קישור לאתר המפר זכויות יוצרים ממשיך האתר החזק בארץ להפר את זכויותיהן של חברות התקליטים (לא גונב, רק לא משלם על שימוש שבכל מקרה לא צריך לשלם עבורו).


ההלבנה לה YouTube זוכה בתקשורת, כשהוא מהווה מרכז השיח הציבורי, מקבל לינקים מאתרים מסחריים רציניים שבמודע מקשרים לקטעים שמפרים זכויות יוצרים, כיוון שהם יודעים שללא הקישורים המדיה הטקסטואלית אינה מספקת. כך לדוגמא, במדור "עלו ברשת" של ynet ניתן קישור לחלק מהתכנית של ארז טל, לצד קליפים פופולריים יותר או פחות שפוגעים או לא פוגעים בזכויות יוצרים.

ההלבנה המסחרית הזו אינה חפה מאינטרסים. ערוצי התקשורת יודעים כבר היום שהם צריכים את ההפרות הקטנות האלו, הקטעים המזעריים ולא משמעותיים, שמספקים הרבה יותר. וואלה!, ynet ואפילו אתרים בינלאומיים כמו דיג מקשרים לקטעים מדי יום. השמועה היא שגם חלק מקטעים אלו מוצגים בטלוויזיה או מועתקים, עם או ללא זכויות היוצרים המקוריות, לאתרים אחרים ברשת. קלות ההעתקה פשוט מהווה פיתוי שלא יאמן לאתר, שיודע שאם הוא לא יעלה את הקובץ (או לפחות קישור אליו) המתחרה יעשה כן.

דווקא האתרים הם אלו שראוי שירכשו ביטוח משתפי קבצים, בעלות של 19 דולר למשתמש. כשביקורת סדרות על העונה התשיעית של סאות'פארק נראית כמו שלג דאשתקד כי בארצות הברית משדרים (וגם בביטורנט הקרוב לביתך) את העונה העשירית, וכשאתרים שמכבדים את עצמם ומחזיקים בדירוג תעבורה מהגבוהים בארץ מעלים ביקורת סדרות שעולות באתרי שיתוף הקבצים, אין סיבה להאשים את המשתפים.

אבל יכול להיות שאנחנו לפני מהפכה אמיתית, כזו שתלבין את YouTube ולא רק קטעים שכלולים תחת הגנת שימוש הוגן, שמצטמצמת מיום ליום. דווקא החוק המגוחך שיצא בספרד, האוסר מצד אחד שימוש ברשתות P2P, ומצד שני מטיל מס על מדיות ריקות (אך לא על חיבורי אינטרנט), מדגים איך המערכת מנסה להמנע מהמצב בו יבוא יום ולא ניתן יהיה להשתלט על הYouTubeים למינהן. דידי חנוך כותב היום בוואלה! שעקרון המיסוי הוא עקרון טוב, אבל הסינתזה כאן היא סינתזה בעייתית; פסילת רשתות הP2P למיניהן בכלל היא פגיעה גורפת בחופש הביטוי ובזכות לקניין של הפרט.

דווקא רשתות P2P, המאפשרות תקשורת מבוזרת ללא צורך בשרת מרכזי, מציעות יתרונות רבים אשר מגנים על המשתמשים. מיקרוסופט כבר מצנזרת מילים מסוימות בשיחות המסנג'ר, ולא רחוק היום בו גם YouTube תדרש לצנזר תכנים מסוימים בשם ה"מקובלות החברתית", לכן אתרים מתחרים כמו פורנוטיוב שקמו בחודש האחרון נועדו לקדם דווקא את המאבק של YouTube למרות שלא יחזיקו מעמד זמן רב.

הביטוי To take one for the team מסביר בדיוק מה הולך לקרות, לדעתי, כעת. אתרי "מחווה" וספינים של YouTube מאפשרים כיום להעלות פורנוגרפיה, לקבל תשלום על הצפייה בסרטים שהעלית ולסחוט אחרים באמצעות וידיאו שיתופי. כל אחד מהאתרים האלו, פרט להפרת זכויות היוצרים, מאפשר עוד דברים בלתי חוקיים, החל מהצגת פורנוגרפיה ללא האזהרה הדרושה בחוק האמריקאי כיום, וכלה בקבלת תשלום על העלאת יצירות הפוגעות בזכויות יוצרים.

הדבר מה הנוסף הזה, ההפרה הנוספת של החוק, היא ההפרה שעליה יפסול בית המשפט את חוקיות האתרים ויוריד אותם מהרשת; מצד שני, כמו בפסק הדין בנושא גרוקסטר, הוא יבהיר כי ללא ה'דבר מה הנוסף', ללא ההטבה שניתנת למשתמשים והעידוד האקטיבי, שגרוקסטר הפעילה, לא ניתן יהיה לחייב את האתר בפיצויים.

פֶּרד, כמו פרד, הוא עקשן ולא זז;
YouTube כנראה למדה מאחיה הבוגר, הפרד, וגם היא תשאר שם.

1. מחתרת הקטיפה
בשנת 2000 יצא לעולם זמר חדש, אנונימי ששר מזרחית, היה אהוד וקיבל מחמאות רבות. הוא כינה עצמו 'השרוף'; כעבור מספר חודשים נחשף שקרו והסתבר כי לא מדובר בנכה פגוע שריפה אלא באמן מן השורה אשר החליט לנסות ספין בעבור חופן דולרים. כמו השרוף גם ולווט יצאה מהאנדרגראונד, דבורית שרגל, עיתונאית שעד היום היתה תמיד בתקשורת, אבל הצליחה להתחבא איכשהו.

אך האם לולווט יש אישיות? האם ולווט היא דמות נפרדת מדבורית שרגל או שמא היא אותה דמות רק תחת כינוי. אשר צבי גינצברג לא היה שונה מאחד העם. A Rose by any other name, כמו שאומרים פשוטי העם. ולווט היא לא אישיות, או שמא היא? האם כעת, כאשר אותה דמות מוזרה שאהבנו לשנוא, לבקר, להעריץ, לקנא ואולי לחבב, נעלמה והפכה להיות אחת העם, האם ולווט היא דבורית?

2. התקוממות רובוטים
מה יש לרובוטים האלו שכל כך מפחיד את העם שהם יתמרדו? האם מהפכת רובוטים, דמויות חסרות צלם, שלא נעשו בצלם ולא נבראו יכולות לעשות משהו? אבל בעצם מה ההבדל בין רובוט לולווט?

3. מבחן טורינג לולווט
בבסיסו של מבחן הטורינג עומדת ההנחה כי לבני אדם יש עומק ויכולת לנהל שאלות מסובכות. כמו הרשת הסמנטית שמאגדת את הידע ותהיה מסוגלת לענות על שאלות מסובכות, כך אמורה גם הבינה המלאכותית להחליף את האדם. אבל עד לרגע זה, נעמד מושא הבדיקה מאחורי מסך ונשאל שאלות עליהן הוא עונה בכתב. שאלות כמו "איך הרגשת בפעם הראשונה שאביך הכה אותך" ו"מה לדעתך היא אהבה"; ההנחה היא שמערכת ממוחשבת לא תוכל לענות על שאלות אלו, לבינתיים.

אבל האם ולווט לא היתה בעצם מבחן טורינג לחברה?

4. בדידות
הדמות ולווט מקבלת הכרה מאחרים, מבצעת פעולות בצורה מאוד ביקורתית ומספרת את דעתה, או את דעת מתכנתיה, שכן היא לא מקיימת מגע רציף, אלא עדיין באמצעות מדיום. בכדי שולווט תהיה אמיתית היא צריכה להראות אישיות עצמאית, אוטונומית. היא צריכה לחוות רגשות, לדבר עם אחרים, להזין מידע.

ולווט תפקדה במשך חצי שנה כמראה. היא עמדה מול התקשורת והציגה לה את השאלות הקשות שהתקשורת מסרבת לענות עליהן. כמו הפסיכיאטר האלקטרוני של דוד אבידן שמתחיל לדבר עם אבידן על בדידותו. כך ולווט ודבורית ניהלו רומן מתוקשר, כשאחת מתפקדת והשניה מזינה.

5. קוד אתי

אורי קציר מציע בבלוגו קוד אתי לבלוגרים, חוטף קצת ביקורת משרית פרקול, ואני מביע את דעתי. האם קוד אתי היה מאפשר לולווט לשרוד? הגירסא שקציר מציע בטוח לא תאפשר לה.

ולווט היא דמות, היא אובייקט, היא כמו המונה ליזה. בכל אחד מאיתנו יש ולווט קטנה שמסתתרת, אך אין אדם אחד שהוא ולווט, שכל עיסוקו הוא לטרוח בביקורת ולצאת במלחמה בטחנות רוח; לא המאבק בטעויות הגהה, וגם לא המאבק במינויים ובפיטורים הם יחודיים לדבורית, כמו גם לא לכל בלוגר אחר.

6. הבלוג
הבלוג הוא מצע סובייקיבי, כל אחד חופשי לבחור איזה צד באופי שלו הוא מחליט להציג, והאם זה כלל צד באופי שלו. ההשתקפות הוירטואלית יכולה להיות מוחלפת פעמים רבות ברובוטים אוטומאטיים; כך, לדוגמא, דוד מהתור של דוד יכול לרשום "אני רישון!!!1" כל פעם, או לתכנת את המחשב להגיב "סמולני מסריח" אוטומאטית לתגובות מסוימות, אבל תגובות אלו לא יהיו אינטיליגנטיות במיוחד. בכדי ליצור דמות, צריך מעבר לזה, צריך את הסיפור, את החיוך, את הראש הקטן.

7. הטקסט
דמות לא עוברת בתוך טקסט, טקסט נכתב על ידי דמות. הטקסט משייך את עברו של המחבר, ומחבר בין ההווה לעתיד. הטקסט, כמו הרובוטים, עלול להתקומם על יוצריו ביום שניתן יהיה להרכיב טקסטים חדשים על סמך טקסטים קיימים באמצעות מודלים מלאכותיים. כך לדוגמא, במקום לשאול אותי לדעתי על נושא מסוים, ניתן יהיה לקרוא את מבחר כתבי ולהסיק באמצעות בינה מלאכותית מה אומר בנושא.

8. האנושות
לעומת הבינה המלאכותית, לבינתיים, נותנת אפקט אקראי. מדי פעם, כמו שפנדורה זורק שיר של בריטני ספירס לבדוק העדפות שונות, כך גם אדם משנה את העדפותיו ודעותיו. חוסר הצפיות היא היופי בחיים.