הפעם העדפתי כן להשתמש במפתח שלי, אולי כדי להכנס לליאת הביתה בלי להפריע, אולי כדי להראות מגניב, אולי כדי שהיא לא תצפה לראות אותי. אני לא יודע. אולי כדי שאני אוכל להכנס חופשי. טיפסתי שלוש מדרגות אל תוך מבואה, והסתכלתי על הדלת; שאלתי את עצמי אם לדפוק או לפתוח, ואז חריקה נשמעה. ליאת פתחה לי את הדלת. היא חיכתה ליד הדלת וראתה אותי מגיע. היא חסכה לי את אי הנעימות שהיתה עד עכשיו.

"התעגעתי אלייך", היא אמרה, ונשקה על שפתי. “גם אני", אמרתי תוך שאני פותח את פי ושוקל האם אני באמת הולך לשחק את המשחק הזה איתה. האם אני הולך להכניס את לשוני לפיה? כה רבה הסכנה שהיא תגדע את לשוני, בנשיכה אחת תגמור את חופש הביטוי שלי, בנשיכה אחת קטנה תראה לי מי שולטת. מצד שני, הסיכון הוא של שנינו. גם היא מסתכנת, יש כאן דילמה גדולה, האם לקחת סיכון גדול מאוד או להמשיך כך.

נשקתי על מצחה, וחיבקתי אותה. “אז הכל בסדר איתך?” שאלתי אותה, “לא יודעת, זה מוזר מאוד, אני כבר לא סגורה על כלום, לפחות המשטרה ירדה ממני לבינתיים.”. “הייתי היום אצל דנה, היא מרגישה יותר טוב", אמרתי לליאת. “אבל היא היתה מוזרה מאוד, היא חושבת שגם ירון וגם עינת נרצחו". “אני יודעת", היא אמרה, “זה גם מה שאני הבנתי עם הזמן ... אבל מתעלמים מזה, ממשיכים הלאה, כדי לא להכנס לבוץ העמוק הזה". “איזה בוץ?” שאלתי אותה, “מה כבר קרה כאן?”.

"אתה לא רוצה לדעת" היא אמרה לי, ואני חשבתי לעצמי שאם כולם חושבים שאני לא רוצה לדעת, הם עדיין לא יודעים טוב כמוני. אני רוצה לדעת. אני באמת רוצה לדעת; “אבל אני כן רוצה לדעת" אמרתי לה. “אתה לא. ואם אתה כן תאלץ לגלות בעצמך. אני רק מוכנה לומר לך שזה לא יגמר טוב, ומה שאתה רואה על פני השטח זה רק חלק קטן.”.

"את יודעת מה היה באותו הלילה שבו ירון ודנה היו ביחד?” שאלתי את ליאת. “למה אתה שואל את זה דווקא?” היא שאלה. “כי דנה אמרה לי שהכל בעצם התחיל באותו לילה.”.

"תבין, ואתה לא שמעת את זה ממני. רק לי חסר שאני אהיה זו שאומרת לך את זה ומכניסה אותך לכל הסיפור. אני עוד אחטוף על זה חזק. אם אתה אומר את זה למישהו אני אחתוך לך את הזין, ואני לא אעשה זאת בעדינות. אני ארד לך קודם, אלחך את האיזור, ואז אני אקח סכין גילוח ואקלף את המסביב, עד שלא תוכל יותר להרגיש כאב ותתעלף; מובן?”

לא ידעתי מה עדיף, לדעת משהו ולא להיות מסוגל להוציא אותו החוצה, או לא לדעת. לבינתיים אמרתי לה: “תקשיבי, אני לא מוכן להסחט על ידיך, אם את רוצה לספר לי תספרי, אם לא, בעיה שלך, אני כבר אגלה את זה איכשהו. ... אז תגידי, יש משהו שאני צריך לדעת?”

"באותו לילה לא היה את מה שאתה חושב שהיה, זה כל מה שאני מוכנה לומר".

עם זה יכלתי לחיות. לא יותר מדי מידע, אבל התחלה טובה של אי ידע.

“אז תגידי, אני יכול להתקלח? אני כולי מסריח ואני לא יכול עם זה.”
"ברור שאתה יכול להתקלח, אתה יודע איפה הכל, לא?”

עליתי למעלה, נכנסתי למקלחת, והבנתי שיש לי כרטיס זכרון בכיס וטלפון שיכול לקרוא אותם. פתחתי את ברז המים, התפשטתי, הרטבתי את ראשי, אבל לא את ידי, ויצאתי מהמקלחת; ככה, אם ליאת תכנס באמצע זה לא יראה חשוד מדי, אני אומר לה שקיבלתי בדיוק הודעה לטלפון. הכנסתי את כרטיס הזכרון לטלפון והתחלתי להסתכל על התוכן. לא היה שם יותר מדי, בערך 150 תמונות. התאריך היה מוכר, 25 בספטמבר, והתמונות? זה היה ירון, ואיתו דנה.

אחרי בערך 20 תמונות זימה, בהן ירון מפשיט את דנה, הוא נעלם מהפריים. דנה ממשיכה להתפשט לבד, וגם יעל נכנסת לפריים. עכשיו די ברור מה היה שם. ירון הסוטה הקטן ארגן לעצמו חגיגה פרטית. הוא שיכר את דנה, והביא גם את יעל, ואז צילם את הכל.
שמעתי את ליאת עולה במדרגות, נוגעת בידית הדלת, וישר החזרתי את הטלפון לכיס ונכנסתי למקלחת. סיבנתי את עצמי מהר והחלתי לחפוף את הראש, כדי שליאת לא תשים לב; היא פתחה את הדלת ונכנסה. היא שאלה אם היא מפריעה, ואני לא ידעתי מה להגיד, אז שתקתי. היא הסיטה את הוילון, התפשטה ואמרה, “אולי גם אני אכנס למקלחת, אכפת לך?”.

היא עמדה שם, ערומה, בתולית, חדשה, נקייה כמו בעבר, בדיוק כמו הרגע האחרון שזכרתי אותה. לא ידעתי מה לומר. לא רציתי להרוס את הרגע, לא רציתי לגמור את אותו יופי בלי שתהיה בו אהבה, כמו שהיתה פעם. היא נכנסה למקלחת, לקחה את הסבון והחלה לסבן את גבי. מעסה את השרירים הכואבים, עוברת על צלקות העבר, ובאותה ההזדמנות זורה מלח על פצעיי. לא ידעתי מה לעשות, אבל ככל הנראה גופי הקדים אותי.

הושטתי את שתי ידי אחורה וחיבקתי אותה בחזקה, הצמדתי אותה לגופי והסתובבתי אליה. מבטה חדר דרך עיני אל תוך לבי, עמוק עמוק. “מה את רוצה ממני?” שאלתי אותה. “מה אתה רוצה ממני?” היא שאלה.

שקט.

חושך. המתח קפץ. נשרף נתיך חשמל. אין אור, ואין עונה. סגרנו את זרם המים, נגבנו עצמנו במהירות וניסינו להבין מה קורה. מהר לבשתי מכנסיים, לראות מדוע אין חשמל, מדוע אנחנו בחושך לבד.

הדבר שהכי הפחיד אותי הוא שמישהו יכנס לבית, מישהו ינסה לפגוע בנו. אבל אני פראנואיד. אני סתם חושב את זה, לא? ליאת התלבשה, ופתחתי את החלון בקומה העליונה. היה חושך בכל הרחוב, לא רק אצלנו, נרגעתי – עד כמה שאפשר להרגע מהפסקת חשמל יזומה. עדיף זה על כל דבר אחר.

"אז מה אנחנו עושים עכשיו?” שאלה ליאת, “אני מניחה שממשיכים היכן שעצרנו, לא? אלא אם אתה ממש מתנגד.” שוב נאלמתי; היא הוציאה ממני את היכולת להתנגד, אבל היא לא היתה אותה ליאת שהיתה איתי אז, הרגשתי זאת כשנישקתי אותה. היכול להיות שטעיתי? ליטפתי את אזנה ונשקתי אותה בשנית. היא המיסה והביסה אותי, זהו, הייתי שלה באותו הרגע. תמיד היתה לה את היכולת לגרום לי לעשות זאת; אבל אף פעם לא ידעתי למה. תמיד אמרתי לעצמי שאני לעולם לא אחזור אליה. תמיד אמרתי את זה ולא ידעתי איך זה יעבור במבחן המציאות, הנחתי שזה לא יעבור אבל גם לא חשבתי שהיא רוצה אותי, אז לא היה לי ממה לדאוג. לא?

טעיתי, גם אני עושה טעויות.

אז כן הייתי חוזר אליה, ועכשיו אני יודע את זה. הייתי חוזר אליה בכל יום נתון, בכל רגע נתון, לכל זמן נתון, את זה הבנתי ברגע שהתנשקנו. אני פשוט לא חייתי בלעדיה. היא פשוט השלימה אותי. אבל אני יודע, אני יודע את זה, שהיא פשוט לא שמה עלי, היא עושה את זה מסיבה אחרת.

היא אחזה את ידי הימנית ומשכה אותי לכיוון חדר השינה שלה, “בוא, אני רוצה להראות לך משהו", היא אמרה לי, לא שאלתי למה, עדיין הייתי בשוק, עדיין לא הבנתי מה קורה כאן. זה כמו כשאתה ילד, ואתה חולם, אתה לא מצליח להבדיל בין חלום למציאות, אתה כל כך לא מצליח להבדיל בין מציאות לחלום, כל כך לא מבדיל עד שלפעמים אתה ממשיך שיחה שהיתה לך בחלום עם מי שבמציאות לא ניהל את השיחה איתך. אבל אני, אני לא חולם, אני לא יכול לחלום, רק לקבל סיוטים, אני גם לא ישן, אז אין לי מה לדאוג.

היא הכניסה יד עמוק למכנסי, ובנגיעה אחת פתחה את הכפתור, משכה אותי למיטתה והצמידה אותי אליה חזק. “אתה זוכר איך היינו עושים אהבה? כמו חיות, בכח ובסיבובים, כל החדר היה מתבלגן, כל החדר היה מתמלא אדים וצחנה, זוכר?” ... “ככה אני רוצה אותך עכשיו, תעשה לי את כל הדברים האלו שהיינו עושים, אני מטורפת מספיק בלעדייך ככה, אני ממש מטורפת עלייך.”. היה חסר לי משהו, הפנים אותם פנים, הקול אותו קול והמגע אותו מגע, אבל הרגשתי שחסר לי משהו, לא ידעתי אפילו מה זה, הנחתי את ידי על שדה, חיבקתי אותה בחזקה מאחור, וליטפתי את שערה, “אני התגעגעתי אלייך, בלעדייך לא הייתי שלם", אמרתי לה. “אבל אני עוד לא מוכן לזה, אני רוצה להכיר אותך שוב".

היא הסתובבה אליי, והניחה את ידה על חזי, “אתה מפגר? אתה מבין מה אתה מפסיד עכשיו, נכון?”
"אני לא יכול, אני טרוד לגמרי מכל הסיפור הזה, ואני רוצה אותך כל כך".
"מה מטריד אותך? הכל כל כך פשוט, אתה לא צריך לדעת את זה"
"למה דנה ויעל היו ביחד עם נרי ב25 בספטמבר ההוא?”
"דנה ויעל?” היא שאלה. “אתה בטוח טועה, דנה לא נגעה בבנות אף פעם, וב25 בספטמבר, כמו שאתה יודע, דנה היתה עם ירון ולא עם יעל". “אני לא בטוח שאת צודקת", אמרתי לליאת, “יש לי תמונות שמראות משהו אחר לגמרי".

"תקשיב, אל תכניס אותי לסטיות שלך ואני לא רוצה לדעת איך קיבלת את התמונות האלו, אני באמת לא רוצה לדעת, אבל רק שתדע שאתה מכניס את עצמך לצרות מטורפות, אתה לא יודע מה הוא עשה כדי למנוע מהדברים האלו לצאת.”

"מי זה הוא?”
"אתה לא יודע?”
"לא.”
"אז תעזוב, אולי אני אמצוץ לך במקום, נוותר על השיחה המיותרת הזו.”
"אני לא מתכוון להגיד לך לא, אבל אני לא ארד מהסיפור כאן, את יודעת.”

היא נשקה אותי, חיבקה אותי בחזקה והחלה ללקק את גופי כלפי מטה, פטמה פטמה, טבור דרך המפשעה, עצמתי את עיני, למרות שכשהיינו ביחד הייתי מסתכל לה בעיינים כל הזמן. זה היה תענוג לראות אותה יורדת לי, היא היתה מחייכת מאוזן לאוזן, וכשהייתי גומר היא היתה כל כך מאושרת, מלקקת את הכל כמו שכלב צמא מלקק מים, ובסוף מחבקת אותי ואומרת לי כמה שהיא אוהבת אותי. לא ידעתי איך היא תתנהג עכשיו, פחדתי להסתכל עליה.

לא יכלתי להמשיך לעצום עיניים, פשוט לא, פקחתי אותם וראיתי אותה, כמו אז, אותה הרגשה מדהימה, אותה צמרמורת שמחלחלת בכל הגוף, אותה נקודת אחיזה במציאות שפשוט לא היתה שם פעם. נשימתי הכבידה עליי, החלתי להחנק. נשימה אחת פנימה, שתי נשיפות החוצה, גניחה קלה, נשיכה של השפה העליונה כדי לא לצעוק מאושר. כל כך הרבה זמן לא קיבלתי את מה שקיבלתי עכשיו, כל כך הרבה זמן עמדתי שם לבד, בלי טיפה של אהבה ללא תנאים, כזו שמוכנה לעשות הכל עבורך, הכל.

זכרתי את אותה פעם בה אני והיא עשינו את זה בזמן שאני נוהג ברכב, חצינו את איילון ב140 קמ"ש והיא מצצה לי, אחרי זה התחלפנו, היא התיישבה עליי, נהגה, ואני עשיתי לה ביד תוך כדי שאני חודר אליה מאחור. הדבר היחיד שהפחיד אותי באותו הרגע הוא שלא היינו חגורים. פחדתי שמשטרה תעצור אותנו, פחדתי שמצלמות יצלמו אותנו מזדיינים בזמן שאנחנו נוסעים במהירות מופרזת, אבל מצד שני, כמות האדרנלין שהיתה שם יכלה להחליף בקלות כל סם אחר שעשינו אי פעם.

הרגשתי כל כך קרוב לסוף, היא כבר הרגישה את הדופק שלי בקצה, חייכה אליי ואמרה לי "נראה לי שאני מפסיקה, נמאס לי.”, היא החלה לצחוק. לא ידעתי אם היא רצינית או לא. “למה?” שאלתי אותה. “ככה, כי אתה צריך להבין שלכל דבר טוב בחיים יש מחיר, ואם אתה רוצה לגמור אתה תצטרך לשלם אותו.”. “מה המחיר כאן?” שאלתי אותה. “אתה תצטרך להפסיק לחקור על הסיפור הזה, שאני בכלל לא מבינה מה אתה רוצה ממנו.”.

"ואז את תגמירי אותי?” שאלתי.
"נראה...” היא ענתה.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים

(אתם כאן) פרק עשירי:: טוק טוק טוק על שערי פתח תקווה

"אם אין לכם עיין אינטרנט בחדרון שלכם, אתם חייבים להשיג אותו. זה העורק הראשי של הבידור לסוגיו. אם אין לכם תפקיד שיש בו תירוץ לגיטימי לאינטרנט, החליפו אותו מיד. הסכימו אפילו לקיצוצים בשכר אם צריך. אם אינכם מבזבזים את שעות העבודה שלכם במשחקים באינטרנט, אינכם מקבלים את מלוא התמורה מבעלי המניות. [...] חברות רבות מפחקות על השימוש באינטרנט של עובדיהן. מנהלים יכולים לקבל דיווחים מי מסתכל על מה. כמה חברות אפילו מרחיקות לכת וחוסמות גישה לאתרים ברשת, העוסקים בבידור. המנעו מחברות כאלה בכל מחיר. כשמראיינים אתכם לעבודה חדשה, שאלו אם יש לעובדים קשר אינטרנט ללא פיקוח. אם המראיין אומר כן, הניפו את זרועותיכם באוויר בקריאת "יש!" זה טוב להביא התלהבות בראיון. אחר כך שאלו אם החברה מציעה גם עיסוי במשרד. אם המראיין אומר כן, התעקשו לקבל את העיסוי שלכם כבר עכשיו, ואז תתפשטו עד החגורה. זה בדיוק סוג החברה שאתם רוצים לעבודה בה. אל תתפשרו על פחות

סקוט אדמס, עבודה זה שמחה, מטר: 1999, עמ' 45-46

לו החיים היו מתנהלים לפי חזונו המרשים של סקוט אדמס, יוצר סדרת הקומיקס "דילברט", אזי למארק ניקולאס, בלוגר מקנטקי שהיה במקרה גם מנהל הקמפיין של מועמד דמוקרטי, לא היו בעיות בחיים. מסתבר שארני פלטשר, מושל קנטקי המואשם בפלילים, חסם את הגישה לאתרו של ניקולאס, אשר בין היתר קרא כנגד המושל. לדברי הממשל, אגב, החסימה היא של כתובות האינטרנט הפופולריות שאינן מוכרות וכוללות אתרים מרשימה שהוכנה על ידי מחשב.

בעוד שדי ברור שלמעביד יש זכות על האינטרנט שהוא מספק לעובדיו, שכן היא למטרות עבודה בלבד, יש איזושהיא אי נוחות כשמדובר בסתימת פיות פוליטית. כלומר, בעוד שלעובד אסור לגלוש לאתרים שאינם קשורים לעבודתו, שכן מדובר בזמן עבודתו, הפסיקה נוטה להכיר בכך שיש לו זכות כלשהי לגלוש, בכפוף לחריגים מסויימים (סקירה יחסית מפורטת אצל הלמו) אולם האם באמת למעביד יש זכות למנוע ממנו את הגלישה לאתרים מסוימים?

משום מה, אם היה מדובר באיסור גורף על אתרי פורנו או משחקים אזי לא היתה בעיה לאסור את הגישה. אולם, כשמדובר באתר פוליטי המתנגד לשלטון יש כאן נסיון, אולי, לעצב את הרגלי הקריאה של העובדים. לדוגמא, לעובדים מותר לשתות קפה בזמן העבודה, והמעביד קונה את הקפה בדרך כלל. אולם, ישנו עובד מסוים שרוצה קפה מזן אחר, קפה - נניח - שגודל על ידי איכרים בקולומביה שמשתכרים שכר רעב. האם המעביד יכול לאסור עליו להביא את הקפה? הקפה הוא התוכן, אבל המים החמים הם בבעלות המעביד, הוא שולט בהם והוא יכול לקבוע לעובד מה יעשה עמם.

האם, נניח, המעביד יכול לאסור על העובדים לנהל את שיחות הWater Cooler המפורסמות של ארצות הברית? מתישהוא, עם מהפכת המחשוב, קשה כבר לעקוב אחרי איזה חלק מהעבודה הוא בבעלות המעביד ואיזה בבעלות העובד. האם עובד יוכל, נניח, להתעדכן בחדשות, אבל רק באתרים עם אוריינטציה ליברלית? אלו שאלות קשות.

ניקולס מנסה לרתום את התיקון הראשון לחוקה, חופש הביטוי, כזכות של העובדים להגיע לאתרו; אולם, דווקא כאן הוא טועה. התיקון הראשון לחוקה מגן על הביטויים של ניקולס ולא על הזכות של הקוראים. מהו, אם כן, היסוד המשפטי עליו צריך ניקולס להבנות? כיוון שבארצות הברית הרשת אינה נייטרלית יותר, והמשאב האינטרנטי הוא פרטי לחלוטין, לא מדובר ב"זכות" לאינטרנט נקי.

בכדי להראות זכות (של העובדים לקרוא) צריך להראות חובה של המדינה להעביר את התעבורה הנ"ל או לחלופין איסור על המדינה להתערב בתעבורה זו. ניתן, אולי, בעקיפין, להסתמך על פסק הדין של אפל נ' אלמונים שניתן לאחרונה כדי לומר שבלוגרים הם עיתונאים לכל דבר. ואז? ברגע שקבענו שבלוגרים הם עיתונאים, ניתן להשתמש בתיקון הראשון לחוקה בצורה אחרת:

Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the government for a redress of grievances.

דווקא חופש העיתונות, שמוגן, יכול לעבוד כאן. חופש העיתונות אינו רק חופש ביטוי, אלא הוא נרחב יותר, הוא כולל את החסיון העיתונאי ואת הזכות לפרסם עיתון. אותה זכות כוללת את החובה מצד כל הגורמים המדינתיים לא להתערב בפרסום עיתון, שפרסומו באמצעות האינטרנט היא חלק אינהרנטי. למרות שהטענה עשויה להיות קלושה, זו לדעתי הדרך לתקוף את הבעיה, ולהבדיל אותה מאתרים אחרים.

בעוד שלמדינה מותר, אפילו לדעתי, למנוע מעובדיה להתבטא בתקשורת, ועל כן אסור להם לכתוב בלוג. באותה המידה אסור למנוע מהעיתונות להגיע לכל אדם, אפילו על תשתית של המדינה, במיוחד כי לזו אסור לבצע שום פעולה שתפגע בחופש העיתונות.

לכן, אולי, יש תקווה לניקולס וחבריו, אולם נראה כי הסיקור התקשורתי לו הוא זכה גרם לכך שלא יזקק הוא לטענת חופש הביטוי בבית משפט

מאגר החומר הפדופילי שהוקם על ידי ספקיות האינטרנט בארצות הברית נפרץ היום בבוקר על ידי תא של אל-קעידה. החומר, יחד עם הפרטים המזהים שנשלחו מהמרכז הלאומי לילדים מנוצלים ונעדרים, הופץ ברשת באתרים רבים. כל זאת התאפשר לאור העובדה שבחודש יוני 2006 החליטו ספקיות האינטרנט לאגד את התוכן הפדופילי בכדי להקים מנגנון שימנע את העברתו. (נבואת זעם, תאריך לא ידוע).

אתמול פורסם בCnet כי ספקיות האינטרנט בארצות הברית מתאגדות להלחם בפדופיליה מקוונת על ידי הקמת מאגר שישמור את התמונות ויצליב אותן עם קבצים שנשלחים ברשת. הדרך הטכנית בה הדבר יעבוד אינה מסובכת במיוחד. לכל קובץ יש Checksum, מעין מערכת של ביקורת פנימית, שאינה זהה כמעט לכל שני קבצים, ושלא ניתן להסתירה. אותו Checksum הוא הHash שבאמצעותו תוכנות שיתוף קבצים כמו eMule מוצאות את קבציהם. מה שהמערכת האמריקאית תעשה הוא לחפש את המחרוזת בקבצים שמועברים בדואר אלקטרוני, רשתות שיתוף קבצים או אתרים מאוחסנים ותעשה כמיטב יכולתה להסיר את הקבצים.

בכדי לעשות כן, תחזיק המערכת מאגר עצום של כל החומר הפדופילי הידוע, מאגר עצום שעשוי להפרץ בכל יום. אותו מאגר, גם כן, אינו יעיל בצורה מוחלטת שכן כל שינוי קל בקובץ משנה את הChecksum שלו. כלומר, נניח שהקטנתי את גודל התמונה, או צירפתי 4 שניות הקדמה לוידיאו, וכבר השתנתה הביקורת, ולא ניתן לזהות את הקובץ. גם כיווץ הקובץ בצורה אחרת תשנה את הChecksum, כך ששיטה זו לא רק שאינה יעילה, אלא גם מבזבזת מיליונים של דולרים ופוגעת שלא לצורך בפרטיותם של משתמשים.

מה שכבר ברור הוא השימוש העתידי בטכנולוגיה זו. כמו כל דבר שנוגע "לבטחון האישי" של הגולש ברשת, גם טכנולוגיה זו תשמש כדי למנוע ממשתפי קבצים להעביר מוזיקה ממחשב למחשב, ותמנע את חירות הפעולה ברשת. הטכנולוגיה תכיל מאגרי מידע שלא לצורך המכילים מידע פרטי של גולשים רק כדי להגן על מספר ילדים שכלל לא בטוח שמוצאם מארצות הברית. רוב הסיכויים שהמאגר יהיה יותר חשוף וכמו שהמאגר של Blue Security נפרץ, כך גם עלול להיות גורלו של מאגר זה.

מאבד תמלילים דיווח השבוע כבר שמנוע החיפוש Ask.com אוסר על חיפוש מילים מסוימות כמו פדופיליה, תוך שהוא מונע חיפוש אתרים המספרים על דרכים למניעת פדופיליה וכו'. האם אותו מנגנון שמוצע על ידי ספקיות האינטרנט יוכל למנוע ממי ששמעוניין לחקור את הנושא ולבדוק את התמונות להעביר תעבורה לגיטימית? האם אותו מנגנון, כשהוא נוגע להגנה על זכויות יוצרים, יוכל למנוע ממני לגבות את השירים שלי על שרת מרכזי למקרה שישרף ביתי? האם זה ראוי למנוע ממני לעשות ככל שאני רוצה בקנייני?

אותה עלות של מיליון דולר, שבה ישתמשו לפרוייקט, תבוא ממשלמי החשבון בסופו של דבר. כלומר, מי שרוכש אינטרנט. היא לא תמנע פדופיליה כלל וכלל ולא תסייע בהקטנת נזקי זכויות היוצרים. מדוע? כיוון שבארצות הברית ישנו איסור על התערבות בהצפנה, וככל הנראה הפתרון הפשוט לבעיה זו יהיה להצפין את כל הודעות הדואר האלקטרוני. הצפנה כיום לדואר ניתנת בחינם, לדוגמא על ידי Thunderbird של מוזילה.

אותה הצפנה של קבצים יכולה להיות פשוטה ככל שתהיה, ותמנע - באמצעות אותו כלי שהתאחדות התקליטים האמריקאים קידמה כדי למנוע מאחרים לגעת בקבציה, לעבור על קבצי דואר אלקטרוני. (תודה על חלק מהרעיון לעידוק) גם את התמונות הפדופיליות ניתן להצפין וכך למנוע מהספקיות את הגישה אליהן.

כלומר, הסיבה להתנגד למהלך כפולה, גם הפגיעות של מאגר מידע המכיל חומר פדופילי וגם חוסר היעילות של המאגר בהתמודדות עם הפרות של החוק יצרו עלויות בלתי ניתנות לכיסוי לחברה, כך שייתרו את הנסיון.

הרעיון הוא עוד בתולי, ותודה לעידוק שלולא השיחה איתו הרעיון כלל לא היה עולה לי לראש, אבל לדעתי יש לא מעט דברים שניתן לעשות באמצעותו. אני אף פעם לא הייתי מהמאמינים הגדולים בשוק חופשי, וגם לא ב"יד נעלמה"; ליתר דיוק, אני מאמין גדול בשוק חופשי, כזה בו התחרות באמת חופשית ואין לארגונים גדולים יכולת לפגוע בזכות של הארגונים הקטנים מלהתחרות. המינוח "שוק חופשי" הוטבע על ידי השמרנים כדי לייצג מצב בו המדינה נמנעת מלהתערב ומאפשרת לתאגידים גדולים לנצל את כוחם על מנת למנוע תחרות מגורמים אחרים.

שוק חופשי צריך להיות יותר במובן של שוק חופשי כמו שוק הכרמל. שוק בו יש עשרות ספקים המספקים סחורה זהה, או דומה, וניתן לתמחר אותם אחד כנגד השני - כשלאף ספק אין יתרון לגודל שיכול לגרום לקניבליזציה של המתחרים. כלומר - אם כיום יש רשתות שיווק מזון שמספקות מזון במחירים זולים יותר, הדבר נובע ככל הנראה מכך שיש להם מספר מוגבל של ספקים שמוכנים לתת להם מחירים טובים יותר מהמרכול השכונתי. דווקא אם מגדלי הפירות והירקות היו צריכים לנהל משא ומתן עם כל אחד מהמרכולים, ולכל מרכול היה כח מיקוח זהה, היתה תחרות חופשית.

אלא מה? בניהול המשא ומתן ובניהול השיווק עצמו יש גורם שנקרא עלויות עסקה, עלות עסקה היא סכום מסוים שמתווסף למחיר בסופו של דבר כיוון שהצדדים היו צריכים להחליף מידע אחד עם השני, היו צריכים לשכור עורכי דין ולחתום חוזים, היו צריכים לנהל שיחות בטלפון, וכך נוצר מחיר לא יעיל. משום עלויות העסקה האלו התאגדו, לדוגמא, יצרני החלב לתאגיד משותף שמנהל את המשא ומתן עבורם.

לכן, נוצר גוף גדול, שיודע שהוא שולט במחירי החלב, והוא קובע את ההיצע והביקוש.

כמו בחלב, קיימים ארגונים יציגים לאמנים בישראל. אותם ארגונים גובים את התמלוגים בעבור השמעות והפצות של מוזיקה (לדוגמא). גם גופים אלו באו לכפר על עלויות העסקה שכן לא ניתן לצפות מאמן שיבדוק מתי שירו הושמע ברדיו, לפנות בדרישה לתשלום ואף לתמחר את ההשמעה, נכון?

לא.

כיום, בעידן של מידע דיגיטלי ושל רשימות השמעה אלקטרוניות ניתן לצור מערכת מאקרו שתאפשר לתחנות הרדיו להעביר את הכסף ישירות לאמן (נניח, באמצעות PayPal) ולאמן לקבוע ישירות מה המחיר שהוא רוצה בעבור השמעה של שירו. כך יכול להווצר מצב מוזר, בו אמן מפורסם דורש (נניח) שקל בעבור השמעה של יצירתו בעוד שאמן פחות מפורסם יכול לדרוש אגורה; כמו כן, אמן יכול להחליט, אם הוא מעוניין, ששיריו ינתנו בחינם, לפחות בהתחלה בכדי לקצור תהילה.

מצד שני, תחנת הרדיו צריכה להבין שיש הבדל בין שיר לשיר. אמן מפורסם יותר עולה יותר, ומצד שני מוכר יותר פרסומות; אולם, יש אמנים שאינם כה מפורסמים, אבל הם טובים במידה לא פחותה, ואולי כדאי לנסות להשמיעם יותר רק כדי לנסות לתמחר את האמנים המפורסמים כלפי מטה. מצב כזה יכול להביא לעליה בכחם של האמנים העצמאיים וכן לכך שהפלייליסט המקובל כיום ישתנה לגמרי, כיוון שלא יהיה כלכלי להשמיע את אותו שיר עשרים פעמים ביום.

לא רק זאת, אלא שאמנים "שווים" יותר יוכלו לדרוש תשלום הוגן יותר. אני לא חושב שזה מוצדק לקבוע בחוק (או בהסכם קיבוצי, לעניין זה) מהו התשלום המגיע בעבור כל שיר וגם לקבוע כי כל שיר מזכה בתשלום זהה. ההנאה המצרפית מהשמעת שירים מסוימים גדולה מאחרים.

כמו ברדיו, כך גם באינטרנט. מי קבע ש99 סנט הם המחיר הראוי לשיר? יש אמנים שבוודאות רוצים יותר, ויש אמנים שמוכנים למכור בפחות. iTunes כפלטפורמת מכירה לשירים צריכה להוות לא יותר מאשר שוק שמאפשר לכל אמן לפתוח את הבטסה שלו ולמכור שירים. אם העגבניות שלו יותר טריות ויותר טעימות משל המתחרים, כמו שהוא טוען, אז שיגבה יותר, אם לחלופין, הוא מוכן למכור עגבניות רקובות, אזי מדוע הוא זכאי לתשלום זהה?

את המנגנון הזה הפנימה AllofMP3 בצורה חד-צדדית - היא כבר מתמחרת אמנים שונים במחירים שונים, אמנם היא לא מעבירה לאמנים את התשלום המגיע להם עקב דיני זכויות היוצרים הרוסיים.

בכלל, שינוי כללי המחדל בכל הנוגע לזכויות יוצרים יכול להביא למצב בו עסקאות יותר יעילות יכרתו. תחשבו לרגע על עולם בו כלל המחדל הוא CC - כלומר, כל אמן משחרר את יצירתו בCC אלא אם ביקש אחרת (בניגוד למצב כיום בו האמן משחרר את היצירה בC) האם יותר אמנים היו משחררים את היצירות לציבור? האם כל האמנים היו מוכנים לעבור מכלל המחדל לכלל הקופירייט אם היתה עלות של שקל למעבר? אולי זו צריכה להיות הדרך.

כל אמן שחשובה לו יצירתו והתשלום עליה, שירשום אותה וישלם עליה דמי רישום, אחרת - היצירה לנצח תהיה שלו, אך חופשית לשימוש הכלל.

זהירות - פוסט לגיל 18 ומעלה

לפמינסטיות, אם כך, יש בעיה: הן מנסות לכונן קבוצה שמונה את מרבית אוכלוסיית העולם. אבל רצתה ההיסטוריה, או הגברים שהכתיבו אותה, והיא מיעוט נרדף. הדרך הראשונה לייצר זהות הוא מיתוס מכונן (לדוגמה: במדינת ישראל, המיתוס המכונן עובר בכל מקום מהתנ"ך דרך השואה ועד מכבי תל-אביב). הפמיניזם, שהודר מההיסטוריה כמו שאנו מכירים אותה, יצר מיתוס מכונן של מהות נשית.

מהי מהות נשית? קשה להסביר את המהות הזאת מכיוון שגם הפמיניזם לא הצליח להגדיר זאת לעצמו. המהות הנשית בחברה הפטריאכלית הוא האמהוּת, או יותר נכון – הרחם (שוב יורד חזרה לגוף).

אני לא חושב שיש מהות נשית, כמו שאני לא חושב שיש מהות גברית. אני חושב שיש חווייה. אבל החווייה היא משהו סוביקטיבי, מוּבנֶה חברתית, תלוי זמן ומקום ולא משהו שאפשר להסתכל דרכו על כל ההיסטוריה.

אדם פלד, נרקומנים של מבט, NRG 01.05.2006

הבעיה עם השיח הפמיניסטי הוא שהוא גרוע כמו השיח הגברי, הוא לא מדבר על שוויון, אלא כמו שהשיח המרכסיסטי מנסה להטיל את כל האשמה על בעלי הון ולהראות כאילו אלו הם מקור הרוע בעולם, והפרולטריון, הנכבשים אינם מסוגלים להגיע לנאורות ולנצח. הנשים חייבות להטיל על הגברים את האשמה למצבן הרע, ולא על אחיותן הנשים. הנשים מנוצלות מינית והגברים תמיד מנוצלים, ובכלל, הניצול המיני הוא אקט מחפיר.

שתי דוגמאות, קיצוניות לחלוטין, מדגימות את האבסורד שיש כעת בתחום התקיפה המינית. הראשונה היא חנן גולדבלט והשניה היא הבלוג mybody. מהקל לקשה אדגים.

חנן גולדבלט לא מואשם באינוס בכח, אלא באמצעות כח השכנוע, כך אמרה "מיכל", מתלוננת בתיקו של גולדבלט שרואינה הבוקר בתכניתו של רזי ברקאי. "מיכל" הטיחה ביקורת בארז רותם שערך ראיון עם גולדבלט ונתן לו במה. עם כל הכבוד לסבלה של "מיכל", היא לא נאנסה בכח ולא נאבקה. היא גם פנתה רק שנים רבות אחרי הפרשה אל הרשויות לחקור. למה לחכות כל כך הרבה שנים ולטחון את הנושא תוך שנגרם לכל הצדדים עינוי דין?

זה התחיל במסיבת פורים שכבתית שארגנו. הייתי מחופשת ליוליה (לא הייתי מאוד מקורית...) והוא הציע לי לצאת לטיול קצר. הסכמתי. הלכנו ודיברנו וכל הזמן הזה חשבתי איזה כימיה מדהימה יש לנו. אחרי כמה זמן הוא אמר לי שהוא נורא מחבב אותי, ואז הוא נישק אותי. אני לא האמנתי, זה לא הסתדר לי, למה שהוא יחבב אותי?

וכך זה המשיך להתגלגל כמו כדור שלג במדרון. היינו נפגשים, ממש כמו זוג אמיתי ויוצאים לבתי קפה ומסעדות בערים אחרות ממש כמו זוג אמיתי. אני נראיתי מבוגרת לגילי והוא נראה צעיר לגילו והיינו מתנשקים. ולאט לאט הוא התחיל לגעת בי, הוא אמר לי להגיד לו להפסיק אם לא נעים לי. זה לא קרה לעיתים קרובות אבל מתי שזה קצת הפריע לי לא אמרתי לו כלום פחדתי שהוא יעזוב אותי.

White Winter, mybody

White Winter לא כותבת על חנן גולדבלט. היא, כמו רבות אחרות מספרת על החוויה המינית שהיתה לה עם מורה. חוויה שאסורה על פי חוק, אבל אינה אונס. בעוד שבמקרה של גולדבלט לא מדובר בפדופיליה ולא מדובר באינוס בכח, הפרקליטות תאלץ להוכיח שכלל היתה לגולדבלט "סמכות או מרות" על התלמידות (שהן מתחת לגיל 18) כדי להרשיעו בפלילים. אולם, הבעיה היא לא עם הבאת הנאשם לדין וגם לא עם זיכויו או הרשעתו, אלא עם הפורנוגרפיה שבדרך.

Mybody, אותו אתר פמיניסטי שמציג קרבנות תקיפה מינית בצורה מסוימת, שוכח שנשים לעיתים בודות אונס, ולעיתים מסתירות כוונות לגיטימיות. הבלוג מציג את החד-צדדיות של הקרבנות, מבלי לקבל את הטענה של נאשמים מסוימים - שכלל לא שמעו את המילה "לא". רוב הקרבנות בMybody, שאגב, בניגוד לתעתיק אצלי נכתב כוללו באותיות קטנות, ספק בהשראת bell hooks ספק לאו, מעולם לא זעקו כנגד המעשה.

כחודש אחר כך היתה לנו שיחת "יחסינו לאן" שהתחילה ממנו, בקצרה הוא אמר שזה לא הולך ושאין מספיק רגש מצידו ולאורך כל השיחה הוא רמז באופן מאוד ברור שהוא חושב שאם נשכב ממש אז האהבה תפרח ואם לא אז עדיף שנפרד לגמרי ולא נמשיך את הקשר בכלל. עכשיו כשאני חושבת על זה בא לי לתלוש לו את האוזניים ולצעוק על הנערה שהייתי שלא תהיה מפגרת, אבל אז צמאתי מאוד לאהבה, והייתי מאוהבת בו נואשות, וכל מה שרק רציתי היה שמישהו יאהב אותי בחזרה, יאהב את מי שנהייתי, יאהב אותי באמת ולכן אחרי התלבטויות לא מאוד ארוכות הסכמתי. חייבים לציין שהוא לא הפעיל לחץ במישרין, הוא פשוט אמר מה המצב בעיניו, והשאיר לי את כל האופציות פתוחות, הוא לא נדנד ולא הזכיר את זה שוב, ואני חושבת שהוא באמת האמין במה שהוא אמר, או לפחות שכנע את עצמו להאמין. את הסוף אתם בטח מנחשים לבד - אני נתתי לו את בתוליי והוא גילה שזה לא הופך אותו לאוהב יותר. זה נמשך עוד כמה פעמים, פחות מעשר, ואז התחלתי לצאת עם בחור אחר, מקסים, שהרים אותי מהקרשים ונתן לי אהבה אמיתית, בלי לחכות לתמורה גופנית, שטיפח אותי ועודד אותי ללכת גם לטיפול כדי ללמוד להעריך את עצמי בלי קשר לסביבה.

אשה אחת, Mybody

יתר על כן, Mybody עצמו מהווה במה לסוטי מין וחלאי החברה כשהתיאורים באתר הם פורנוגרפיים ולא פורנזים. הוא מטשטש את הגבול בין מותר לקרוא במסגרת הלגיטימית לבין גירוי מיני. מדי פעם, אם מוציאים פסקאות מהקשרן, ניתן להבין עד כמה חמורים הדברים כשאנשים אחרים יכולים להתגרות מהסיפור.

הלכתי אחריו, הוא הזכיר את החלילן מהמלין, הוא היה ממש נחמד. מוזר, יש לי תכונה מעצבנת שאולי גם תרמה למה שקרה. נכון שהייתי ילד תמים וכו', אבל הכרתי את המקום וידעתי שאין שם כלום, המוח שלי פשוט עובד ככה – לפעמים אני משכנע את עצמי שמשהו נכון גם כשהוא נוגד את ההגיון (יוצר הרבה פאדיחות :) )
הלכתי אחריו לתוך בניין נטוש שהיה בתהליכי בנייה ונכנסנו פנימה. הוא סגר את הדלת ותפס אותי, סתם לי את הפה עם היד והזהיר אותי שאהיה בשקט ולא אעשה בעיות. הוא אמר שיש לו סכין אך הוא לא רוצה להשתמש בה ואם הכל יהיה בסדר אז הוא ישחרר אותי ואין לי מה לדאוג

. אנונימי, Mybody

הזוועה עם Mybody היא שהיא כן מפחיתה בחשיבות ההטרדה המינית והאונס. האתר מהווה במה מצד אחד, ומצד שני מאגר סיפורי זוועה שיכולים לעניין סוטים. האתר מעלה מספר סיפורים כל יום, וממש לא מאפשר מעקב אחר העניין. הוא מהווה במה נהדרת לקורבנות, הוא נותן להם להוציא את מה שהיה כלוא בתוכם לאורך כל השנים האלו, אולי ההפך מפוסטסיקרט, אולי לא. האתר מאפשר במה לכולן, אבל הוא גם גורם לכך שאלו שעברו חוויה צריכים לצמצם אותה ל500 מילים, בעימוד כלשהו, תחת התמקדות בתיאורים הפורנוגרפיים.

התמימות מוצגת בצד כמו בסיפור של סרט מנגה, בסיפור קלאסי עליו גדלנו. הרבה מסיפורי התנ"ך מדברים על בגירים וקטינות, דמויות סמכותיות שלוקחות אשה תחת מרותן, אלימות ולבסוף מסתיימות באהבה. אולי הבעיה שלי עם Mybody הוא שהאתר שובר את המיתוס הזה ולא מייצר אחד חדש. הבעיה הנוספת עם Mybody הוא שהאתר מחייב אותנו להכלא לנרטיב שלו. כמו חוסר בקול גברי של אלו שהואשמו בהטרדה מינית על לא עוול בכפם, כמו אלו שזועקים את קול הגברים המוכים.

מדוע אין להם קול? האם זה משום שתיאורי הזוועה שלהם על ההליך המשפטי לא פורנוגרפיים כמו האשמות שווא (לעיתים) של קרבנות תקיפה מינית שמעולם לא אמרו לא?

יש לא מעט יתרונות בלהיות השחקן הגדול בשוק. בעיקר בגלל שאתה ככל הנראה קובע את הטרנד ואת ההייפ. ככל הנראה אתר וואלה! שמע השבוע על ההייפ של בועת הקריאטיב קומונס והחליט להעלות מאמר של "טים ברנרד לי" (כך במקור) על נייטרליות רשת ברשיון CC מהתוכן המקורי. דא עקא, שרשיון הCC אליו מתייחס ברנרס-לי (או ברנרז-לי למלעיזים, אך לא ברנרד) הוא רשיון לשימוש בלתי מסחרי. בדקתי האחרונה העלתה כי וואלה עדיין עונה לבחינה של אתר מסחרי, במיוחד בהתחשב בכך שאותו אתר מגן על זכויותיו בחירוף ומונע סינדיקציה, שלא נדבר חס וחלילה על התרת שימוש בתכניו בעוד שהוא מפר את זכויותיהם של אחרים, לכאורה.

אז מה הבעיה שלנו עם זה? ברנרס-לי ככל הנראה לא יתבע את וואלה, אלא במקרה הטוב יתן להם אישור ובמקרה הפחות טוב יבקש מהם להסיר תוך איומים על כך שיתבע אותם בסכום של בערך 4,000$ ועוד קצת הוצאות משפט על הנזקים שנגרמו לזכויות היוצרים שלו. זה ככל הנראה לא מה שיעשיר את ממציא האינטרנט. ברנרס-לי גם ככל הנראה לא ידע על דבר הכתבה, שכן היא בעברית, ובמקרה הטוב הוא יוכל לחשוב שאלפי הכניסות למאמר היו בגלל הפניה מוואלה! ולא בגלל שהפרו את זכויותיו, לכאורה.

אותו אתר שסבור שמתן קישורים לעמודים פנימיים פוגע ברווחים שלו, מקדש את זכויותיו על חשבון זכויותיהם של אחרים ומפיץ ערוץ RSS של מתחריו. האם כלל ראוי להגן עליו?

אבל אולי ראוי בכלל שיתרגמו את המאמר של ברנרס-לי לעברית כדי שיהיה נגיש למחוקקים? אולי היתה תועלת רבה בפרסום המדובר? ברור שהיתה תועלת חברתית בפרסום החשוב (והשטחי יחסית) וברור לי גם שאדם עם שיעור קומה כמו של ברנרס-לי היה מאשר את הפרסום אם היו מבקשים ממנו. אבל האם זו סיבה מספקת לדחות תביעה על זכות שמוקנית בחוק?

קודם כל, האינטרנט הראה שלא משנה איך תגן על זכויות היוצרים שלך, עדיין יהיה ניתן להעתיק את התוכן, גם אם בשיטה הפרימיטיבית ביותר, אם תרצה זאת או לאו. יותר מזה, רוב הסיכויים שמי שמעתיק את התוכן שלך כבר עושה זאת מבלי שתדע זאת ומבלי שתהיה לך דרך למנוע ממנו לעשות כן. באותה דרך שניצן ברומר מסביר על הסיבות מדוע וואלה!דואר משתמש במנגנון פרימיטיבי בכדי למנוע דואר זבל שכלל לא עובר דרכו עובדים הפיראטים. באותו זמן שהEFF יוצא לקמפיין שיאפשר לנו, הצרכנים, את השימוש ההוגן במכשירי החשמל שלנו, צריך להסביר גם מדוע מניעת השימוש לא תמנע את הפיראטיות.

טכנולוגיה, כמו היסטוריה, עובדת רק בכיוון אחד. היא מתפתחת. כל מוצר שהוכנס לשוק מקבל אופי חדש, שגובר על הצרכים עבורם נוצר. כל טכנולוגיה הופכת להיות אדישה לאידיאולוגיה, גם אם התכוונו להשתמש בה למטרות רעות. כך, קבוצת תלמידים הצליחה לקחת טכנולוגיה שתוככנה כנגדה ולהשתמש בה כנגד המורים. מי יודע מה יהיה ניתן לעשות עם טכנולוגיות לניהול זכויות קניין (נז"ק). לאו דווקא הטכנולוגיה היא זו שתסייע בכך.

"הנה אני משכפל אותך" בכזו קלות, כל מה שציבורי ניתן להעתקה ולחיקוי, ואין כל אפשרות מעשית להגן עליו.

אז האם ראוי להגן על משהו שאין כל יכולת לעשות כן? אולי ראוי להגן רק במידה שתרתיע את אלו שלא באמת יכולים להתקדם ולהעתיק בצורה הקשה ביותר? אולם, דווקא כאן ההעתקה האנלוגית (הן הלא דיגיטאלית והן ההקשית) הפשוטה - כל אחד יכול להסתכל על המאמר ולתרגם אותו או אפילו להקלידו מחדש. אין אפשרות למנוע זאת אלא על ידי מניעת הגישה למאמר. ומי ירצה שיעשו כן? אם המאמר היה מועתק לכל אתר שאינו וואלה! או דומיו, ספק אם בכלל ברנרס-לי יכול היה לברר מי כתב והיכן להגיש תביעה, אבל וואלה!?

כלל הרשלנות אומר שמטילים אחריות על אדם ברשלנות כנגד נזק שנגרם לאחר אם היה הוא מונע את הנזק באם היה משקיע פחות מהתחולת של הנזק (ההסתברות שהנזק יתרחש כפול הנזק שנגרם בפועל). בימינו אנו, ההסתברות שתוכן יגנב, באם הוא תוכן איכותי, היא כמעט מאה אחוזים, בעוד שהנזק שנגרם בפועל מהגניבה הוא לא תמיד מדיד. אם כן, האם הכלל צריך לומר שאין להגן כלל על הקניין?

תחשבו שהיתה לכם חצר שבה הייתם מגדלים פרחים (ובכוונה הדוגמא היא של פרחים ולא של תפוזים, ויוסבר בהמשך). החצר היתה מרושתת בשבילים שניתן ללכת דרך כל אחד מהשבילים ולהריח את הפרחים. כל אורח היה יכול להריח את הפרחים ולא למנוע מאחרים להריח גם כן. בעל החצר לא היה רוצה שאחרים יריחו את פריחו, וזכותו לעשות כן, שכן הוא מוכר סיורים בחצר. בעל החצר יכול לגדר את החצר, ולא יהיה אפשר לעבור בשבילים אלא רק לשלם לו עבור המעבר וההרחה.

אולם, בניית גדר היא עניין יקר, ולא תמיד יעיל. בגדר יש חורים, ניתן להעביר יד ולהריח את הפרחים, הריח עובר דרכה, וגם היא עולה בהרבה יותר מאשר ההפסדים שנגרמים לבעל החצר מכך שאנשים לא משלמים על ההרחה. ולכן הוא מבין שהדרך היחידה למנוע את ההרחה היא על ידי בניית חומת בטון. חומת בטון, אמנם, תמנע מכולם לראות שבכלל יש פרחים, אבל גם תמנע מהם להריח אותם.

נוצרות מספר בעיות - ריח הפרחים, כמו השימוש בקבצי המוזיקה, הוא אינסופי - כל אחד יכול לעשות זאת בלי לפגוע באחר. הגנת הנז"ק פוגעת באורך הבטריה של נגני המדיה, מונעת ממשתמשים להעביר מוזיקה מנגן לנגן ומגבילה את המשתמשים בכלל. ההגנה גם יקרה לפיתוח, ולכן מכבידה עוד על מחירי התקליטים שכבר גבוהים. מצד שני, אם לא היתה חומת בטון, אלא גדר נמוכה, רוב האנשים היו רואים שישנם פרחים, מריחים אותם קלות ואם היו אוהבים אותם היו קונים אותם הביתה.

אבל מה היה קורה אם מישהו היה קוטף פרח דרך הגדר ומתחיל לברוח? האם מישהו מאיתנו באמת היה יכול לעצור אותו? אני בספק רב. האם מישהו היה יכול למנוע מהגנב לצלם את הפרחים? לכן, כדי להגן על המוזיקה צריכים לשחרר אותה - בניגוד לפרחים, קבצי קול אינם נעלמים כשמישהו שומע אותם. ומה יקרה עם האמנים? זו שאלה שהתעשיה תצטרך לבדוק. היא ככל הנראה תאלץ להפסיק לייצר אמנים על פס ייצור ותתחיל להפיק מוזיקה שתשאר.

למרבה הצער, אין מוזיקה שאפשר להגן עליה בצורה מוחלטת. אני תמיד יכול לשמוע שיר ולזמזם אותו מבלי לשלם תמלוגים, ואולי, חס וחלילה, להקליט אותו לבד.

1. גם ביל גייטס גונב

כך התנהל לו בניחותא ראיון עם הוד רוממותו ביל גייטס:

כתב: אתה צופה בהרצאות פיזיקה או בהארלם גלובטרוטרס בYoutube?
גייטס: הרשתות החברתיות לוקחות אותך למחוזות משוגעים
כתב: אבל אלו גנובים, נכון?
גייטס: גנובים היא מילה חזקה כל-כך. מדובר ביצירות המוגנות בזכויות יוצרים שהבעלים לא קיבל תשלום עליהם. אז כן.

גם ביל גייטס לא יכול לומר לא לשגעון החדש שמשתלט על הרשת. YouTube ודומיה. ולמרות הדימוי הצעיר של האתר, מדובר באתר רציני שמוביל תרבויות ומקדם את האינטרנט לא פחות מאשר ערוצים פורמאליים קודמים. YouTube עצמה, למרות שהיא מקור אדיר לפיראטיות ופורנוגרפיה, היא גם הדרך האמיתית לברר רייטינג, למצוא תוכן קשור ולהצליח לעצב את הדור הבא של הVOD.

וזה בא מאותו אדם שרק השבוע החליט שמאפשרים לנו סוף סוף להחליט שרק חלק מהזכויות שמורות. מהלך אמיץ, ומהווה דוגמא אישית. דווקא הנכונות של גייטס להודות בכך שאין יותר מדי פסול בהורדת מוזיקה וצפייה בקליפים מסבירה את התמימות שמלווה את העבירה. לא מדובר בביזה ובשוד, אלא בישיבה מול מסך שלא מזיקה לחברה. הסדר החברתי לא משתנה, יש פשע ללא פושע וללא קורבן.

2. גם ג'ורג' בוש גונב

אז גייטס ישב לו ואולי התלהב מלראות את ליטל מייזל קופצת ומשתוללת, ג'ורג' בוש בסך הכל אמר שהוא שומע בiPod שלו את הביטלס, שבאותה העת לא נמכרו ברשת, וכבר הוא הצהיר שהוא תומך בפיראטיות, שכן לפי התאחדות התקליטים האמריקאית, לא חוקי לקחת את הדיסקים שלך ולהוריד את המוזיקה לנגן האישי.

3. ברוקרס כוכב נולד
ואז נולדת כוכבת אמיתית, מקבלת תכנית רק בגלל YouTube; בעצם - המדיה מודעת לכך שיש כלי חדש, דרך חדשה להשיג פופולריות, ואולי היא גם קצת בעייתית, אבל היא רוצה להשתלט על המדיה. היא יכולה להשתלט על המדיה, כי באינטרנט המסר הוא כבר לא המדיה. המסר נפרד.

אולי חמור יותר, היוטיובים מאפשרים לברודקיות של העולם להפיץ את יצירותיהן ולזכות לרייטינג שתוכניות מעטות יכולות לקוות לו – הסרטון הכי פופולרי כרגע באתר הוא "Evolution of Dance", שש דקות בהן ג'דסון לאיפלי מציג את האבולוציה של הריקוד בצורה טפשית וקורעת מצחוק, שזכה ל-24 מיליון צפיות, לא כולל עותקים נוספים של הסרטון ב-YouTube, באתרים אחרים ובמחשביהם של הגולשים.

לא מן הנמנע שרשתות הטלוויזיה זקוקות ל-YouTube יותר מש-YouTube זקוק לרשתות.

סקוט קולינס, LA Times

4. ליטל כוכבת נולדת
אז ברוק לא תגמור בבית המשפט, אבל מה עם ליטל? ככל הנראה ההלבנה של השיר יחד עם ההכרה הבינלאומית והפופולריות המדהימה של השיר דווקא תסייע לה להמנע מתביעה משפטית. ככל הנראה. אבל מה יקרה אם אני טועה? האם לליטל מוקנית חסינות על שש מיליון צפיות? ליטל הולידה תועלת חברתית עצומה, עשתה מאות אלפי אנשים מאושרים יותר וסייעה לYouTube לא פחות ממה שYouTube סייעה לליטל. הליטל מייזליות הן אלו שהביאו את האתר לפופולריות שלו, כמו שהפורנוגרפיה הביאה את הוידיאו לבתים.

5. גם Hope against Hope נולדו
דווקא Q רצה להדגים נקודה מעניינת כשהקים להקת בנים ונתן לה עמוד בMySpace. הלהקה לא היתה יותר מאשר עובד ומספר חברים, אבל תוך מספר שבועות יצרו הייפ כל כך גדול; אותו הייפ שנבע מהמוסיקה שניתנת בחינם הביא את הלהקה לאפשרות הצלחה מדהימה - כמו שלהקה צריכה להשיג בעידן של אינטרנט.

ומי היה שומע אותם אלמלא נתנו את המוזיקה בחינם? מה היה קורה עם הארקטיק מנקיז? הייתם שומעים אותם? אולי כן. רוב הסיכויים שלא, אבל יש אינטרנט - הכל בחינם, הכל כן.

6. כל כך גדול, שכבר יוצר הייפ
כמה ארקטיק מנקיז כבר יש? כמה היו בלי אינטרנט? מה זה היה משנה בכלל? אולי טוב שרק בעלי הון יחליטו על מוזיקה משיקולים כלכליים, ואולי זה טוב שהם מונעים מהאחרים את הבחירה. כמו ההיפ של eBay, שהיה כל כך גדול שהביא למכירתה של עיר ישראלית מרכזית שקיומה מוטל בספק, כמו שכל עיתון כותב על כל שטות שתמכר שם, אולי הגיע הזמן לנסות לראות איך התקשורת תגדל כוכבים שנולדו בYouTube וMySpace. יש להם את האפשרות לקבל ניסיון בלי ניסיון.

7. כלכלה חדשה
העדר מודל עסקי היה עד היום מתכון בטוח לכשלון. אימפריות כשלו עקב העדר מימון, במיוחד אימפריות שהתבססו על תוכן שמועלה על ידי גולשים וככל הנראה מפר זכויות יוצרים. אבל הכשל לא היה של החברות, אלא דווקא של בעלי זכויות היוצרים שתבעו, ואז תבעו בשנית את אלו שייצגו על ייצוג כושל.

MP3.com היתה דוגמא מעולה, כאתר שמאפשר לכל אחד מהגולשים להחזיק את ספרית התוכן שלו בצורה מאובטחת (אותו אתר וידא כי יש ברשותך עותק חוקי של דיסק מקורי), אך נתבע על ידי חברות התקליטים כיוון שמעולם לא דרש מהמשתמשים להעלות את התוכן לרשת, אלא התבסס על מאגר קיים. לאחר התביעה, קנתה אחת מחברות התקליטים את MP3.com ותבעה את עורכי הדין בגין רשלנות מקצועית. (התביעה הסתיימה בפשרה)

האם לYouTube גורל דומה?

8. פיראטיות? לא, רק לא משלמים לבעלי זכויות היוצרים.
זמר לא מקבל תשלום על כך ששירו מתנגן ברדיו (כותב השיר כן), זמר לא מקבל תשלום על כך שמישהו מזמזם את השיר ברחוב (עדיין) וזמר לא מקבל תשלום כשמישהו מצטט ציטוט חכם ממשפטיו. לא זכויות ולא יוצרים, שימוש הוגן אמרו.

מאבק שהחל כעת הוא מאבק נוסף למנוע את הקניבליזציה של שוק האמנות: הEFF והCEA יצאו במאבק שבפירוש מסביר כמה התנגדו חברות המדיה לפסנתר האלקטרוני, לרדיו, לוידיאו, לטייפ הקסטות וכעת לאינטרנט.

לא גונב, רק לא משלם על שימוש שבכל מקרה לא צריך לשלם עבורו.

אחד הביטויים שריצ'רד סטולמן הכניס לזכרון הקולקטיבי הוא "Free as in Free Speech" . לעומת זאת, בעוד שאני גולש היום (ללא הנאתי) בקניון רמת אביב, בעת ההתחברות הופיעה האמירה הבאה: "חינם כמו בירה חינם" בעת שנדרשתי לאשר את תנאי השימוש. בין היתר, אותה בירה חינם מגיעה עם פריים לא נעים של פרסומות, ומי יודע מה עוד היא יכולה, ואז באה השאלה הגדולה, האם בעצם כשאנו מקבלים בירה חינם מותר לנו להלין על תרעלתה?

האם בירה חינם אומרת שניתן לא רק לנטר את הרגלי הגולשים אלא גם לבדוק מהם הפרוטוקולים בהם הם משתמשים? האם אם יכולים להעתיק את ססמאות חשבונות המייל שלי? האם הם יכולוים לדחוף לחשבון מייל פרסומות? האם מותר להם לעשות עוד דברים כאלו. האם מותר להם להתקין רוגלה או זודנה כלשהי? עד כמה שמצער לומר, יכול להיות שכן. זו הרשת שלהם, ואני לא רואה שום דרך למנוע את העניין.

בעצם מה שקורה בימים אלו הוא שבתי עסק מבינים כי ללא אינטרנט אלחוטי לא יוכלו להתחרות בשוק. בתי קפה נתקלים לא מעט בשאלה "יש לכם אינטרנט אלחוטי?" ומתביישים לסרב. לעיתים אני מקבל את התשובה "לנו אין, אבל קולטים את אחד השכנים", הכל כדי שישבו אצלם. לכן, כשקניון מחליט להתקין אינטרנט אלחוטי, הוא יעשה הכל כדי לשלם סכום מינימאלי, ואולי אפילו להרוויח על העניין כמה גרושים.

התאגיד הגדול והרשע, לכאורה, הציב אינטרנט לנוחיותינו. הוא משקיע מיליוני שקלים, או אולי מאות אלפי שקלים ברכישת הקוים, הוא הציב נתים שמסוגלים לספק את הקו. הקו הוא שלו, והוא מואיל בטובו לא לגבות כסף על כך, למרות שלדעתי החיבור צריך להיות בחינם, ולכן זו זכותו להחליט מה יעשה ברכושו. כמובן, כמו כל זכות - ראוי שהיא תבוצע בתום לב, אולם זו לא הצהרה ברורה כל כך.

עד פטירתה, הציעה סרפרי שירותי גלישה בישראל בתמורה לתענוג של צפיה בפרסומות. לעזאזל, עד היום אנשים מוכנים לראות טלויזיה בחינם עבור צפיה בפרסומות. אם כן, מה יש לו באינטרנט האלחוטי שכל כך דורש "חינמיות" ונקיון מפרסומות? התפיסה היא בעצם שהאינטרנט ניתן כערך מוסף לשהיה בבתי קפה, בקניונים או באזורי מסחר. אנשים מוכנים לבוא יותר ולצרוך יותר אם יש אינטרנט. אם כן, מדוע לעצבן אותם עם פרסומות? ועוד פרסומות בכל דף?

הבעיה היא לא רק הפרסומות המעצבנות, אלא ההתערבות בהרגלי הגלישה. כלומר, אם הנהלת הקניון, או חברה מטעמה, מעוותת את הגלישה ו"נוגעת" בפאקטים אזי היא בעצם שולטת בהם - היא יכולה למנוע פעילויות מזיקות כמו שיתוף קבצים בלתי חוקי, נניח, או אפילו - חס וחלילה, פעולות טרור או לשון הרע. לכן, היא כבר לא צינור טיפש ועשויה להיות מחויבת בנזיקין פתאום. כלומר - לרשת יש אינטרס לא לקחת אחריות.

דרכים אחרות, ויותר פשוטות, שעדיין יציגו פרסומות (בצורה מועטה יותר) אך לא יעיקו על הגלישה, לדוגמא, יכולות להיות מסך התחברות ראשוני בו ידרשו הגולשים להזין פרטים, ולאחר מכן יקבלו חומרים פרסומיים. כמובן, שבתיאוריה, ניתן היה לשלוח לגולשים חומרים פרסומיים במייל מותאמים אישית להעדפות הגלישה שלהם, אולם מדובר בפגיעה בפרטיות.

כמה אנחנו מוכנים לוותר על פרטיות בשביל גלישה חינם, זו שאלה אחרת. אני, לדוגמא, לא הייתי מוכן לעשות דבר פרט לקריאת חדשות, ואולי כמה בלוגים, אם הייתי יודע שכל התקשורת מוקלטת. לא מפחד של פגיעה בפרטיות, אלא יותר מפחד שהמאגר יגנב מאוחר יותר - ומאגר כזה, שמכיל את כל הססמאות, כל האתרים בהם אני מבקר וכל התכתובות שלי עם חברים מסכן אותי, הוא מסכן את חיי ואת שלוות נפשי.

האחריות שתוטל על ספק שירות שיאחסן את כל המידע בגין גניבתו תהיה עצומה - זה ידרש, באם התרשל בשמירה על המידע, לשלם פיצויים אסטרונומיים על גרימת נזק עצום לאדם. אני לא מניח שקניונים מעוניינים באחריות כזו, אולם אם הם כן, הם מוזמנים להתחיל להרכיב פרופילים של גולשים.

בעקבות האירועים האחרונים בבלוגוספרה הישראלית קמה רוח חדשה, רוח שמבקשת למסד את העניין ולקבוע כללים נוקשים למה מותר ומה אסור לכתוב. שתי רוחות נושבות במקביל, אחת משתמשת במילים כמו "הסרה והורדה" ו"אחריות משפטית" והאחרת מדברת על "צנזורה" וחופש ביטוי. שני הצדדים לכאורה צודקים. בסיפור הזה היו יותר נפגעים ממה שנראה לעין. אבל, הבעיה היא שפתאום, אחרי הרבה זמן, גם הבלוגרים מבינים את מה שהתקשורת מוכרת להמונים כבר המון זמן: "האינטרנט הזה הוא מקום כל כך מסוכן, שאפשר לעשות בו הכל"; האינטרנט אבל לא מסוכן, אלא נותן במה, כמו כל מקום אחר, לאנשים מסוכנים לעיתים.

היה צפוי שהאינטרנט יוליד סכסוכים רבים בין אנשים, ככל שאנשים אלו מתקרבים אחד לשני ונוגעים בחייהם האישיים. היה ברור שיבואו מקרים של הוצאת לשון הרע, ושאלות משפטיות של אחריות ספקי תוכן. אולם, לדעתי, את כל אלו ניתן לפתור בצורה פשוטה יחסית, כל עוד הדבר יעשה בהסכמה יחד עם מנהלי הפלטפורמות המרכזיות (רשימות, תפוז וישראבלוג) וגם עם בלוגרים עצמאיים מרכזיים. קוד אתי יהיה קוד מחייב שיוכל להאכף על ידי מנהלי האתרים, וגם לאפשר את הפעולה המהירה כאשר הוא מופר.

קוד אתי יקבע את מהו חופש ביטוי, מה קורה כשחופש הביטוי מופר על ידי מנהל אתר, ומה קורה כאשר חופש הביטוי מנוצל לפגיעה בפרטיות או להוצאת לשון הרע. הקוד יהיה קריא ומובן, ולא מנוסח בצורה משפטית אלא בטקסט קריא. הקוד יקבע מה יקרה במקרים של סכסוכים בין בלוגרים, ואולי אף יקים מוסד בוררות בין בלוגרים שיהיה גם מקצועי וגם מהיר. כיום, כל סכסוך פעוט מגיע לאיומים משפטיים, ולעיתים רק הפחד מהליך משפטי מונע את חופש הביטוי וגורם שוב לכך שבעל המאה (והיכולת לשכור עורך דין) הוא בעל הדעה.

קוד אתי אכיף, יחד עם מוסד בוררות מחייב, יוכלו להביא למצב בו יהיה ניתן להוציא צווים זמניים וצווים קבועים למנוע פגיעות בפרטיות ובשם טוב (נניח, לדוגמא, פרסום שמות של קורבנות אונס או של חשודים בעבירות מין) כמו גם להבטיח שבמקרה שאלו פורסמו והבלוגר מעוניין להגן על טענתו בעזרת "אמת דיברתי", "תום לב" או "הדבר כלל אינו לשון הרע", או לחלופין כל טענת הגנה אחרת, הוא יוכל לעשות כן מבלי להטיל את האחריות על מנהל האתר. בהערת אגב יאמר כי כל האתרים מחריגים עצמם מהאחריות לתוכן, ולכן טענתם המשפטית הכפולה עשויה להוות חרב פיפיות.

הקוד האתי יהיה חוזה מחייב בין בעל האתר לבלוגר ובין הבלוגר לקוראיו, הוא יוכל להסדיר את עניין התגובות באתר, כמו גם עניינים אחרים של סכסוכים שכיום מגיעים לבתי משפט ונופלים על שופטים שאינם בקיאים ברזי האינטרנט וצריכים שעות של הסברים לגבי מה ההבדל בין בלוג לפורום ומה ההבדל בין פורום לדואר אלקטרוני. הוא יוכל לטפל במקרים קשים בצורה יעילה, ולסיים סכסוכים בדרכי נועם.

הסיבה העיקרית לכך שקהילת הבלוגרים צריכה להסדיר את היחסים בעצמה היא בגלל המבנה המיוחד שלה; הקהילה היא אמנם הטרוגנית, אולם היא קטנה וברגע שמתרחש אירוע משמעותי, לא עוברות 24 שעות וכל אחד מגיב עליו. אותה קהילה צריכה לפתור את הבעיות מבית בתוך הבית ולעיתים פתרון כזה ימנע הגשת מסמכים לבתי משפט אשר כברירת מחדל אינם חסויים ועשויים להוציא החוצה סכסוכים שלא תמיד היו צריכים להגיע לשם.

השעה היתה 12:54, בדיוק יצאתי מתחנה מרכזית תל-אביב לכיוון הבית. באייפוד התנגן לו Angel של Massive Attack מתוך פסקול הסרט Pi, וכמו הסרט, גם המציאות לעולם לא יודעת מה טומן העתיד. הלכתי לאורך רחוב המסגר, אותו רחוב שהלכתי מאות פעמים, כרגיל, שומע לי את השיר, כשלפתע שמעתי חריקה. חריקת בלמים, חריקת בלמים שהיתה מלווה ברעש של מתכת מתעקמת. הסתובבתי - אוטובוס ואיתו מכונית, בזווית מוזרה, הפוכה לכיוון התנועה. בעת שאני הולך לכיוון הרכב, שהיה 50 מטרים ממני, ניסיתי להתקשר, וכל פעם אני חושב - מה הטלפון של מד"א? 101? 102?

אני כבר לא זוכר. אמרתי שננסה 101, מקסימום, ארבע שניות הלכו. הטלפון שבק חיים. הסתכלתי סביב לראות אם מישהו אחר מנסה להתקשר ושאלתי את עצמי למה לעזאזל אף אחד לא מתקשר או יוצא לרכב. הוצאתי את המצלמה. היא לא עבדה, לא הבנתי למה, ברגע הכי חשוב היא לא עובדת. דווקא כשאני צריך לצלם משהו שיכול להיות חשוב. ניגשתי לרכב, הוא היה עוד מונע, והנהג היה מוטל חסר הכרה. פתחתי את דלת הנוסע והפסקתי את פעולת המנוע. היה זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. הדבר השני היה לגשת לארנק שלו שהיה על הרצפה ולהוציא את הרשיון.

לא ראיתי רשיון, לא חיפשתי אותו יותר מדי, כי היה שם כרטיס אשראי. על הכרטיס הופיע שמו. קראתי בשמו תוך שאני נוגע ברגלו, מקווה שהוא יקום. אך לשווא. הבטתי בו שוב, וראיתי שהוא מדמם מהראש. מהצד של הראש, מעל האוזן. זה היה הדבר המפחיד ביותר שראיתי בחיי, יותר מהגופה שראיתי מוטלת על הכביש ליד עזריאלי, יותר מהפעמים שבהן פתחתי את הרגל, יותר מהפעמים בהן עמדתי כל כך קרוב למוות. זה פשוט היה מפחיד - דימום מהראש, כמו בסרט רע.הוא קם, שאל איפה הוא, שאל מה קרה. הוא לא ידע מה קרה לרכב, הוא לא זכר כלום. ניסיתי לשמור עליו שלא ירדם עד שמד"א יגיעו. למזלי, זה לא לקח יותר מ5 דקות. הוא קם, עמד, והלך לניידת. הוא סירב להתפנות, אבל אני בינתיים צילמתי את המצב של הרכבים, צילמתי כי ידעתי שזה יהיה חשוב מתישהו. אבל יותר חשוב שהוא לא מת, יותר חשוב שככל הנראה הוא לא מת, אני לא יודע את זה בוודאות.

אני כן יודע שהיום הייתי מספיק קרוב ללראות את זה קורה.אם רק הייתי יוצא שניה מאוחר יותר מהתחנה, או שניה מוקדם יותר, אם רק הייתי נשאר בבית היום ולא הולך לשם, אם רק הייתי במקום אחר. אני לא יודע. עצבן אותי שהנהג לא יצא לראות מה קרה. הנהג, ככל הנראה, ואולי גם עשרה נוסעים באוטובוס, היו האנשים היחידם שראו את זה, אבל רק אחד יצא לעזור לו, רק אחד חשב בכלל שיכול להיות שיש שם פצוע, כל השאר היו אחוזי אמוק ופחד.

תחקיר אמרנו, לא?

אתה לא מבין כמה החיים חשובים עד שהם עוברים לנגד עינייך בשניה. אתה צריך להגיע לרגע הזה, בו אתה ממש נוגע במוות, בו אתה כל כך קרוב אליו, ורק אז אתה יכול להעריך את החיים. מצד שני, אם לא הגעת לרגע הזה, או שכבר עברת אותו ושָבְתַּ לשגרה אתה שוב אדיש. צריך לחיות כל כך קרוב למוות כדי להבין למה חשוב לחיות.

לפעמים אני מנסה, אבל באמת מנסה, לקחת את מה שאומרים לי וליישם אותו. אני מנסה קשות להשתנות כי אולי יהיה לי טוב יותר. לפעמים אני חושב אולי לקבל את העולם כמות שהוא, עם כל המכשלות שלו, לא לנסות לשנות אותו ולקבל פרספקטיבה. להבין שלא הכל צריך להיות מושלם, ולבנות את השלמות מבפנים. לפעמים אני אומר לעצמי "יאללה, ניתן לזה עוד הזדמנות, עוד יום, נראה, אולי זה ישתפר". אבל אני יודע בפנים שזה לא.

אני יודע שבשביל לפסול רעיון רע אני צריך לא יותר משניה. בשניה הראשונה שאני רואה אותו אני יודע להחליט שהוא רע, אבל עד שאני מבין שרעיון מסוים הוא טוב, אני יכול לעבור איתו קילומטרים ואלפי קילומטרים, לבחון אותו, להעמיד אותו במבחנים. בעצם, כל עוד אני נצמד לרעיון אני בוחן אותו. נדירות הפעמים שאני מתנתק מרעיון, מוותר עליו, וממשיך ללכת איתו עדיין, בהעמדת פנים כזו. אבל כשאני עושה זאת, אני לא מבין למה.

"אתה כנראה לא נואש מספיק" אמרה לי אישה חכמה מאוד היום, כשהסברתי לה מה הבעיה שלי. לצערי, אני לא בטוח שאני אצליח להתגבר על הבעיה הזו. אני ממש לא בטוח.

להיות נואש זה לא משהו, זה פוגע, זה משנה, זה מחייב אותך לקבל החלטות שאתה לא שלם איתן. אבל דווקא היכולת לקבל החלטות שאתה לא שלם איתן היא יכולת נפלאה. למרות שאני לא יכול לעשות זאת; שוב, רונה סיפרה פעם אחת על כך שישבתי איתה לבחור משהו לקנות, ומוצר אחד היה יקר מדי, וטוב, והשני היה זול ולא טוב, ולא יכלתי להחליט, אז לא בחרתי באף אחד מהם. אני צריך שמשהו יהיה שלם כדי ללכת איתו. אני גם יודע לזהות את השלמות הזו מהרגע הראשון.

אולי אני טועה, אבל נראה לי שאני אמשיך עם סדר היום הלא נואש שלי.

שאול מופז יצא למלחמה בתאונות הדרכים על ידי הגברת הענישה. החרמת רכבים של נהגים עבריינים, הגדלת הקנסות ומניעת רשיונות מעבריינים מועדים, והכל כדי להקטין את מספר ההרוגים בתאונות דרכים מ520 הרוגים בשנה (לשם השוואה, בארצות הברית מתים כ-400,000 אנשים בשנה ממחלות הקשורות להשמנת יתר, מקביל ל10,000 בארץ). אולם, בהודעה לעיתונות שהוציא היו מספר שגיאות שלא יסלחו, שפשוט מדגימות את הבורות וכמה קל להפתיע את הציבור.

לשם סתירת הטענות המוצגות שם השתמשתי אך ורק בנתונים רשמיים של משטרת ישראל המופיעים באתר המשטרה תחת ההגדרה "סטטיסטיקה".

לדוגמא, מופז מציין בהודעה לעיתונות כי הולך הוא להגן על הולכי הרגל באמרו ש"38% מההרוגים משתייכים לאותו ציבור." אולם, לפי נתוני המשטרה, רק 8% מההרוגים משתייכים לציבור הולכי הרגל, 38% הם נוסעי המכוניות. כלומר, טעות היתה בידו כשחשב כי 38%, האם זה אומר שצריך לשנות את סדר העדיפויות שלו? לא. הסיבה היא פופוליסטית, שכן הולכי הרגל הם קרבנות תמימים שלא ניתן להגן עליהם בשום דרך. מדובר בעיקר באנשים שלא היו אחראים לתאונה, ולכן קל לצאת להגנתם. מצד שני, לא אמר כבוד השר מהי הדרך להגן על הולכי הרגל.

זעזע אותי עוד משפט של מופז: "לערב את צה"ל במתן סיוע ומציאת פתרונות בנושא הבטיחות בדרכים" ואני לא רוצה אפילו לחשוב על הדרכים בהן צה"ל יעורב, בתור הצבא המוסרי בעולם. אולי הוא יזניח את תאונות הדרכים, כמו את סמל-ראשון גיל ארז, עד שאלו יפתחו גרורות?

גם כשמופז מציע להאריך את תקופת הזמן בה נהגים חדשים נוהגים עם מלווה, אני ממליץ לו להסתכל על סטטיסטיקות, בעוד שהנהגים הנוהגים עד שנה מהווים 3.8 אחוז מאוכלוסית הנהגים, הם מעורבים רק ב3.1 מהתאונות. זאת בניגוד לקבוצת הנהגים הנוהגת בין 3 ל9 שנים, שזוכה לייצוג יתר בתאונות.

לגבי סוגי התאונות, אתייחס לתאונות קטלניות ואסדר אותן לפי חומרה: אי ציות לתמרורים: 21% מהתאונות הקטלניות, 19% מהתאונות הקטלניות נובעות מסטייה מהנתיב, 17% ממהירות מופרזת, 14% מהתנהגות רשלנית של הולכי רגל. ואגב, אי שמירת מרחק מהווה רק 9% מהתאונות ו3% מהקטלניות. כלומר, אם מופז רוצה להגן על חיי אדם עליו לטפל בענישה כנגד סטייה מהנתיב, מהירות מופרזת והתנהגות רשלנית של הולכי רגל. הבעיה שבכדי ללכת ברגל לא צריך רשיון, מה שמותיר אותנו עם 57% מהתאונות הקטלניות, שהן ממהירות וסטייה מנתיב.

אגב, שוב דמגוגיה של המשטרה, כל התאונות הקשורות ל"אי ציות לתמרורים" מופרדות לפי סוג התמרור. כך, אי ציות לרמזור מופרד מאי ציות לתמרור עצור ולתמרור תן-זכות-קדימה.

אם מופז באמת רוצה להקטין את מעורבות כלי הרכב בתאונות, שיגביר את הציות לתמרורים. כיצד לעשות זאת? האם הגברת מספר הניידות תסייע? יש להבדיל בין שני סוגים של הגברת הרתעה: החמרת הענשים והגברת האכיפה. לדעתי, הענשים שמוטלים כיום על נהגים הינם מספקים וחמורים מאוד. הבעיה היא תת-אכיפה בעבירות שקשה לאכוף, בעוד שיש אכיפת יתר בעבירות אחרות.

כך, ניתן לאכוף כמעט כל נהג שנוסע במהירות מופרזת, ולמשטרה כלל אין אינטרס לעצור את ההתנהגות העבריינית שכן הדבר מוביל להכנסות רבות לקופת המדינה. מצד שני, עמידה בצד תמרור עצור והמתנה בשקט לאי-עצירת נהג אינה "יוקרתית" מספיק עבור הנהגים. צריך להנהיג אכיפה שוויונית ולמנוע מצב בו הקנסות יהוו הכנסה משמעותית לקופת המדינה, אלא לייצר מנגון אכיפה אמיתי.

בכל הנוגע לטלפונים סלולריים ומלחמתו של מופז, משטרת ישראל לא הציגה סטטיסטיקה שמראה קשר כלשהו בין המעורבות בתאונות לבין שיחות, למרות שאני מניח שכל סטטיסטיקה ניתנת לעיוות. דווקא העדר הפתרון הקל לתאונות הדרכים זועק לשמיים בכתבה. לא מוזכר בשום מקום הגברת המודעות לתחבורה ציבורית ולא מוזכר בניית כבישים טובים יותר. האם קיים מחקר עצמאי שיציג את הנתונים הללו? איני יודע.

הוא ככל הנראה לא צה"ל. אולם, זה לא מפריע לראש הממשלה, לנשיא, לאנשי צבא ולעיתונות, לומר זאת בכל הזדמנות. מישהו בדק בכלל איך מכמתים מוסריות? האם יש דרך להשוות בין צבאות בהתאם למידת המוסריות שלהם? מהי מוסריות בכלל? יהונתן קלינגר נכנס לעובי הקורה ובודק.

מהו צבא מוסרי?

צבא הוא אחת מזרועותיה של המדינה. הוא חלק מובנה מהרשות המבצעת ונתון למרות הממשלה (חוק יסוד: הצבא, סעיף 2). את היחסים הפנים צבאיים מסדירים שלל הוראות ודינים, בין היתר חוק השיפוט הצבאי ופקודות מטכ"ל. אולם, את מוסריות הצבא ניתן לקבוע הן על ידי קוד אתי, והן על ידי מידת המוסר של חייליו. מוסר אינו קונצנזואלי, הוא לא הסכמה על עקרונות, אלא הוא פעולה לפי צו מצפון אישי. בכדי לבחון האם צה"ל הוא צבא מוסרי, יש לבחון האם חייליו יכולים לפעול לפי צו מצפונם. כלומר המבנה של הפקודות שמסדירות את היחסים בין הצבא לשאר העולם כלל אינו רלוונטי על מנת לבחון מוסריות, לדעתי, אלא יש להכנס ולבחון את מידת המוסריות שמוקנית לחיילים.

"שיעור בירי הוא השיעור הכי פחות חשוב שלמדנו אי פעם, כי לומדים בו איך להרוג..." דנה מכניאן.

אם כן, כיצד נבחן את מוסריות החיילים? האם צבא מוסרי הוא צבא בו עשרות החיילים עושים כמנהג ימי קדם ואונסים נערה בת 12? או שמא צבא מוסרי הוא צבא בו מפקד הבסיס הוא היחידי שלוקח אחריות על כך? האם צבא מוסרי הוא צבא בו מפקד פלוגה יורה בילדה חפה מפשע? או שמא אותו צבא מוסרי הוא הצבא שבו מעלילים עלילות שווא על קצין מצטיין? האם צבא מוסרי הוא צבא בו הטרדות מיניות הפכו כבר לעניין שבשגרה? או שמא צבא מוסרי הוא צבא בו הצצה למקלחות נעשית לא רק משיקולי בטחון שדה? האם צבא מוסרי נוהג במדיניות של הדחקה ככל הנוגע לשימוש בסמים אצל חייליו?

בשביל לבדוק אם הצבא מוסרי לא צריך לבדוק מה נעשה במחסומים, צריך להסתכל פנימה, אל החיילים, למחשבותיהם.

אז איך מודדים מוסריות?

אם צבא מוסרי הוא צבא בו החיילים חופשיים לפעול לפי צו מצפונם ולסרב לפקודות בלתי חוקיות, אזי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי קובע כי חייל לא ישא באחריות פלילית על סירוב פקודה אם ברור לו שהפקודה היא בלתי חוקית. אולם, לא רק פקודות "עשה" קיימות, אלא גם פקודות "אל תעשה". האם לחייל יש יכולת למנוע ממפקדו לתת לאחר את הפקודות הבלתי חוקיות? האם לחייל יש יכולת לא לבצע פקודה שכן היא נוגדת את צו מצפונו?

סרבנים יש מימין ומשמאל, אולם אלו אינם רלוונטיים. אלו מסרבים לכלל השירות בצבא בטענה שצבא אינו מוסרי. אני לא קורא לסירוב כללי, אלא לסירוב ספציפי. האם צבא, שמשתלט על החברה הישראלית ועל השיח בה בצורה כל כך משמעותית, באמת יכול להיות אמת המידה להתנהגות?

מוסריות של צבא צריכה להמדד דווקא בצורה הפוכה - על ידי מספר סירובי הפקודה בה. צבא מוסרי הוא צבא בו לכל חייל יש את החירות לזעוק כאשר ישנה פקודה בלתי חוקית. למען הסר ספק, לא על סירובים קטנים שבסופו של דבר מורשעים הסרבנים בסירוב פקודה, אלא דווקא על סירוב לירות בחפים מפשע, על סירוב להרעיב, על סירוב לענות, דווקא הסירוב הזה הוא מה שחסר בצבא. אולם מדד הסירוב לא יכול לעמוד לבד.

יחד עם מדד הסירוב יש לחשב יחס הרוגים שאינם לוחמים להרוגים (קרבנות) שהם לוחמים (אויבים) - למען הסר ספק - ילדה בת 9 אינה יכולה להיות אויב. את הביקורת על הצבא יש להותיר לגופים אזרחיים שלא יחזיקו כלל אנשי צבא, למעט בתור יועצים שיוכלו להסביר על המבנה. גופים אובייקטיביים נטולי אינטרס יוכלו לפקח על המוסר.

ואז? האם צה"ל עדיין מוסרי?

צה"ל הוא צבא כובש. כצבא כובש עם הוא מחזיק אזרחים רבים תחת משטר צבאי ונאלץ לטפל ולהיות אחראי בפועל לחיי היום-יום של מיליוני תושבים נטולי זכויות אדם. בתוך הצבא ישנם גופים רבים (המנהל האזרחי לדוגמא) שמחוייבים לסייע לתושבים. אולם, כצבא כובש, הוא מתנהג ככובש הקדום; צה"ל מונע, לא אחת, מחייליו זכויות יסוד בטענה כי הדבר מחנך אותם, ולאחר מכן מתפלא כאשר אלו לומדים לוותר על זכויותיהם של אחרים בשם "קידוש המדינה". צה"ל לא יכול להלחם באזרחים - זה לא תפקידו. תפקידו של צה"ל הוא לשמור על בטחון אזרחי מדינת ישראל, בכדי לעשות כן אין הוא יכול להבדיל בין דם אזרחי לדם אזרחי, אלא ההפך - רק בין דם צבאי לדם צבאי ניתן להבדיל. כל קרבן, בין אם הוא שלך ובין אם הוא של הצד השני, הוא נזק שנגרם למוסריות של צה"ל.

כללי הצדק הטבעיים וצה"ל

לכל אדם ישנה זכות משפטית אחת - כללי הצדק הטבעי: לדעת במה הוא מואשם, לטעון את טענותיו כנגד האשמות אלו וששופטו לא יהיה המתלונן ולא המוציא לפועל של גזר הדין. כללים אלו לא מתקיימים כלל בשטחים המוחזקים וכלל בצה"ל עצמו. המפקדים עצמם שופטים את החיילים עליהם הם מתלוניים, לעיתים לא ניתנת לחיילים כלל זכות טיעון, ויותר מזה - החיילים לעיתים לא יודעים במה הם מואשמים.

אבל לא רק החיילים, גם קרבנות החיסולים לא בהכרח מקבלים את יומם לטעון כנגד רציחתם ללא משפט, וגם לא שכניהם שנרצחים על ידי צה"ל ללא כל אפשרות להתלונן או לברוח (שכן הדבר יפגע בפעילות המבצעית). צה"ל לא אחת גובה קרבנות חפים מפשע, אך מקבל את הגיבוי המלא עקב לובי פוליטי בכנסת.

אם לוועד עובדי חברת חשמל היו עשרה חברי כנסת, הדבר היה מגוחך, אם למערכת המשפט היו עשרה חברי כנסת, זה היה מגוחך, אם לאיגוד לשכות המסחר היו עשרה חברי כנסת, זה היה מגוחך, אבל איך זה שלרשות שלטונית, שכפופה לממשלה, יש כל כך הרבה חברי כנסת שמקדשים כל החלטה מהחלטותיה ולא נותנים אפשרות לקיומה של אמת אחרת? איך זה שהצבא מקדם את מי שמקדם את הצבא לתוך הפוליטיקה, בלי מתן אפשרות לביקורת וכשמגיע שר אזרחי ישר ביקורות מוטחות בו שלא יבין בעניינים צבאיים. אולם, רק לזכותו יאמר כי דווקא ביקורות בעניינים "אזרחיים" יותר כמו מכתבה של רינת ברקוביץ', יכולים דווקא להתקבל.

עמיר פרץ הוא זה שיכול להגביר את מוסריות הצבא. בכדי לעשות כן הוא צריך להקשיב לעצמו. אני מקווה שבקרוב לאמירה הזו תהיה משמעות.

אגב, את "הצבא המוסרי ביותר" אני חושב שדווקא ארגוני השמאל טבעו בציניות.

דנה היתה בחורה יפה מאוד, אבל זו לא היתה התכונה העיקרית שלה. היא תמיד ידעה לעמוד על שלה ולהלחם על מה שהיא ידעה שהיא יכולה לנצח בו. היא גם ידעה איפה לא לנצח, איפה לוותר. דנה ראתה את הצד הלא נכון של תא המעצר עשרות פעמים, אבל אף פעם לא ישבה בכלא. אביה תמיד היה עוזר, משחרר ומשחק מאחורי הקלעים. דומה שהיא עשתה כמיטב יכולתה לקבל כתבי אישום בעוד שהוא שיחד פקידי ממשל ופרקליטות כדי שאלו לא יוגשו כנגדה.

עם דנה אף פעם לא היה לי שום דבר, בעיקר בגלל שהיא אקסית של חבר, ואולי יותר מזה, גם בגלל שהיא היתה בחורה טובה מדי כדי שאני אתקרב אליה. אבל מה שהיא וירון עשו היה בלתי נסלח. עד היום היא צוחקת על עצמה, מסבירה כמה היא עשתה טעות, אבל לא בגלל שירון הוא חבר של נרי, אלא בעיקר בגלל שירון היה נוראי במיטה. היא הלכה אחרי כל הסיפור והתרברבה על גודל, או ליתר דיוק, קוטן, האיבר של ירון. היא היתה ילדת בארים קלאסית. יוצאת כל ערב לבאר אחר, קבוע, לפי אותו יום בשבוע, ושם מכירה בחורים.

דנה וליאת גם גרו ביחד תקופה מסוימת, אבל אז לא הכרתי אותן טוב. אני די ניתקתי קשר איתה בשנים האחרונות; לא היה נעים לי מנרי מצד אחד, מירון מצד שני, וגם לא היו לה חברות שהייתי יכול לזיין, אז בכלל לא היה טעם לשמור איתה על קשר.

התקרבתי אל דנה ונגעתי קלות בלחיה. “את רוצה אולי משהו לשתות?”; ... “לא, אני בסדר, אני רק בפחד נוראי". “את זוכרת אולי מי עשה לך את זה?” שאלתי אותה, וקיבלתי את התשובה הכי לא צפויה בעולם: “אני.”; “מה זאת אומרת את? איך את פגעת בעצמך כל כך?”. “עשיתי טעות, עשיתי משהו שלא הייתי צריכה לעשות. הבנתי את זה מאוחר מדי, והדבר היחיד שהיה יכול להחזיר אותי למצב הזה היה אם אני אהרוג את עצמי, לצערי, אין שום דרך לתלות את עצמך בשירותים, אז עשיתי את הדבר הכי קרוב לזה". קיוויתי שהיא משקרת, שהיא לא יודעת מה לומר, שהיא מתביישת לומר שהיא נאנסה והותקפה באכזריות.

"למה את רצית למות?” שאלתי, תוך שאני יודע שאין לשאלה הזו תשובה חד משמעית. כל יום קמה תשובה אחרת, וכל יום אתה רוצה למות. “בגלל מה שהיה עם יעל ועינת, הרגשתי כל כך פגועה, וידעתי שכעת אין שום דרך שבה אני אוכל להיות שלמה עם עצמי שוב.”; “מה קרה עם יעל ועינת? הן בסך הכל היו ביחד.” שאלתי. “אתה לא מבין, הן בסך הכל היו ביחד, עינת הזו לקחה את הבחורה היחידה שבאמת עשתה לי משהו בחיים והתחזתה לי, עשתה הכל כדי שליאת תחשוב שהיא שוב איתי, כדי שליאת תהיה מאושרת. לא הייתי עם בחורות לפני יעל ולא הייתי אחרי.”

---

"ומה עכשיו?, תנסי שוב להתאבד? זה יעזור לך?” שאלתי אותה, תוך שאני יודע שאני פותח פה לשטן, ולא מומלץ שאני אעשה את זה. “לא נראה לי, בינתיים זה עבר לי. נקווה פשוט שהעולם יעזוב אותי בשקט.” ... “אז למה הסכמת שאני אבוא לכן אם את רוצה שכולם יעזבו אותך?” שאלתי אותה, תוך שאני יודע ששאלות מסובכות הן בעייתיות תמיד. אני לא אהבתי לשאול אותן אבל הרגשתי מחוייב. “תראה... אתה כנראה האדם היחיד שיכול לעזור לי לקבל איזהשהוא טעם, אם תוכל למנוע את מהפרשה הזו להמשיך בכיוון שאליו היא חותרת.”.... “איזו פרשה? על מה את מדברת?” ... “הפרשה של יעל ועינת, כל הסיפור שהתחיל ב25 בספטמבר ונגמר ברצח של עינת וירון" ... “רצח? לי אמרו שליאת התאבדה, וככל שאני יודע, גם ירון לא נרצח, אלא רק מת בתאונת דרכים מצערת".

"לפעמים אתה כזה ילד, כל-כך תמים ומתעלם מכל מה שסביבך, אתה צריך לחשוב קצת החוצה, קצת מחוץ לקופסא. ... אתה יודע מה, אני אספר לך את הסיפור של יעל ועינת מהתחלה ואתה תבין אותי אולי.” אני ידעתי שאני תמים בדרך כלל, אני לא ממש רוצה להאמין לתיאוריות מופרכות, כי הן מופרכות. אני מעדיף לטפל בדברים יותר חשובים, אבל לחשוב שירון נרצח? זה מופרך כמעט כמו לנסות להאשים את ליאת בזה.

"עינת ויעל הכירו בפסיכומטרי, ומהרגע הראשון היא קלטה שיש שם משהו שיכול לדפוק אותי, היא הבינה שאם היא מצאה מישהי שנראית כל כך כמוני היא לא תוכל לוותר על הזדמנות ללכת לכל מקום ולהתרועע איתה. לנקר עיניים לכולם, לחשוב שהיא עוד איתי, וגם... אתה יודע, שכשהן יהיו במיטה היא תוכל לדמיין שזו אני. ידעתי מהרגע הראשון שראיתי את עינת שהן הולכות להיות ביחד. ידעתי גם שיעל לא רוצה אותה סתם. יעל, אתה מבין, תמיד קנאה בי על מה שהיה לי ולא היה לה. היא באה ממקום קטן כזה לעיר הגדולה ורצתה להרגיש הכי בוהמיינית, ואני? אני נולדתי למשפחה עשירה, אבא שיכול להשיג לך הכל, ורק רציתי להתרחק מזה.”
"יש לך אולי סיגריה?” שאלתי את דנה. “כן, בשידה, יש קופסא ממתכת, יש שם כמה סיגריות. אם אתה רוצה, יש איזה ג’וינט או שניים שם, אם ממש בא לך", היא ענתה לי. “לא, תודה, אני אסתפק בסרטן" עניתי לה. נגשתי אל השידה ופתחתי את המגירה, היתה שם קופסא ממתכת של סיגריות, מהקופסאות האלו של פעם, שלזקנים היה, הקופסא היתה חרוטה עם הקדשה "לבת שלי, שתמיד תהיה שלי, אבא.” ובפנים היו סיגריות. כמו לתת לילד אפשרות להרוג את עצמו, לא לכעוס על היצר הרע שלו. לחצתי על הכפתור בצד, והקפיץ פתח את הקופסא. ראיתי שמשהו נופל למטה, לא הבנתי מה זה היה. התכופפתי לראות.

הדירה של דנה היתה חשוכה ואפלולית, אולי כי דנה לא רצתה לראות הרבה אור ואולי כי היא עוד ישנה כשהגעתי; לקחתי את הפנס שהיה תלוי על מחזיק המפתחות שלי והסתכלתי. נפל כרטיס זכרון של מצלמה, כזה שבערך בגודל של כפתור ויכולים לשמור עליו מאות תמונות. הרמתי אותו, רציתי לדעת למה הוא שם. “למה יש לך כרטיס זכרון בתוך הקופסא?” שאלתי את דנה. “עזוב, זה לא משנה, תחזיר אותו לשם ותקח כבר סיגריה". לקחתי סיגריה, ואת הכרטיס שמתי על האצבע, בעוד אני מחזיר אותה לכיס, בתקווה שדנה לא תראה.

---

הדלקתי את הסיגריה ושאפתי את העשן, שיחקתי איתו, טבעות וטבעות. “אז מה הקשר שלך לכל המשולש הזה?” שאלה דנה, “למה אתה מתעניין ולמה מכניסים אותך כאן?”. “אני לא יודע, אני רק יודע שאולי, אבל רק אולי, אני יכול להיות זה שיגמור את הבעיה הזו", אמרתי, ולא ידעתי אם להרגיש גאה, שחצן או מסופק. “אמרת שירון נרצח, עוד לא הבנתי איך הגעת לזה"

"אוקי, שיעל קנאה בי לאורך כל הדרך אמרתי לך כבר, וירון? אני מניחה שאתה יודע שהוא רק רצה לזיין אותי, כמו את כולן, אבל מה שאתה לא יודע זה למה ירון רצה לזיין אותי. בזמן שיעל ועינת היו ביחד הן כל הזמן היו מתגפפות, מציקות לכולם, מתנהגות מוזר. הן היו מגיעות אליי די הרבה ומתקרבות אליי. אבל תעזוב, זה לא מה שבאמת מסביר את זה". היא התחילה למלמל כל מיני דברים שלא הבנתי, לא ידעתי איך לעצור אותה, ואז היא שוב חזרה להיות צלולה "מה שחשוב זה שתבין, באותו הלילה שירון נרצח, זה היה אחרי שעשו לו כבר את מה שהיה צריך להעשות, החזירו לו על זה.”

"מי החזיר לו על זה?” שאלתי אותה. “הם, הם לא יכלו להרשות לעצמם את מה שהוא עשה, אפילו שאני לא כעסתי עליו, כי הבנתי שהוא לא עושה את זה נגדי אלא דווקא אולי למרות שהוא מכיר אותי.” עכשיו כבר לא ידעתי מה קרה כאן. האם פספסתי חלק ממש חשוב של השיחה, האם משהו נעלם? לא ידעתי.

הטלפון הסלולרי של דנה צלצל, כל כך לא רציתי שהיא תענה כי אז לא יכלתי לבקש ממנה לחזור על המשפט, אבל היא ענתה. שנאתי שיחות טלפון, תמיד שומעים רק צד אחד. הכי שנאתי את אלו שמדברים עם אנשים שאתה מכיר ולא מקשיבים לך לחלוטין בזמן שהם מדברים בטלפון, כאילו אין להם אפשרות להתרכז בשני דברים. ואז לשמוע את השיחה של דנה: “כן ... מה? .... אז תנסי לראות אם אפשר לדבר איתם אחר כך? ... מה זאת אומרת הם לא יודעים מתי הוא יחזור .... השארת הודעה? כי אני דיברתי איתם אתמול והכל היה בסדר ... הוא יענה לך, אין לך מה לדאוג". היא הסתכלה עליי ואמרה: “תקשיב, זו הולכת להיות שיחה ממש ארוכה, איכפת לך שאני אשב ואדבר כאן? אנחנו נמשיך את זה אחר כך". היא ליוותה אותי לדלת, הרגשתי קצת עזוב, אבל הרגשתי מאוד במקום.

והנה עמדתי, עם כרטיס זכרון אחד ומאות שאלות לא פתורות. פתאום מישהי אומרת לי שהתאבדות ומוות שהכרתי הפכו לרצח. פתאום יש לי יותר שאלות. זה כאילו כל שאלה שאני עונה עליה הופכת לשלוש שאלות לא פתורות. רציתי לראות מה יש על כרטיס הזכרון, אבל יותר מכל רציתי לגלות מה קרה שם בין עינת ליעל שיעל לא אמרה לי עליו. לא ידעתי אם ליאת או יעל יגידו לי על הנושא בצורה טובה יותר. אבל הנחתי שיעל, אם אעמת אותה בעובדות, לא תוכל לשקר.

איך אני אמור לחזור הביתה ככה? איך אני מסתובב? אולי אני אתקשר לליאת שתבוא לקחת אותי? לא יודע. אולי. הגעתי לטלפון ציבורי, כי ידעתי שליאת לא תענה אם תראה את המספר שלי, והתקשרתי. צלצול.

צלצול, ואין מענה.

צלצול שלישי, מענה. “-הלו?”. “ליאת? זה אני, מה נשמע?”, “אני בסדר, עוד מתאוששת אחרי לילה ארוך, ואחרי אבא, אבל הכל בסדר. מה איתך?”, “אני? בסדר, באיזור שלך ורציתי לדעת אם בא לך להפגש? אולי לקפוץ אליי לאיזה משקה?”, “לא נראה לי, אתה רוצה אבל לבוא אליי?”, “את יודעת מה, כן, אבל רק בתנאי אחד – אפשר להתקלח אצלך? אני כולי מזיע ומסריח", “בסדר, אין בעיה, תגיע כבר.”

ההליכה לליאת הביתה לא היתה צריכה לקחת יותר מ5 דקות אם לא הייתי פראנואיד כמו שאני, אבל גם עשר דקות זה זמן סביר לתכנן איך אני יושב ובודק את הכרטיס ומחזיר אותו לדנה הביתה בלי שהיא תשים לב. נקווה.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

פרק תשיעי:: אין אישה לא בוכים (אתם כאן)

לכל אחד יש תמונה אהובה, את זו שבדיוק צילמו אותו ברגע הנכון, בשניה המדויקת שבה הוא חייך בצורה המושכת ביותר. את אותה התמונה הוא מעלה כתמונה הראשית באתרי אינטרנט, כך הוא רוצה שיזכרו אותו. לעיתים, לא מדובר רק בתמונה, אלא מדובר בסרטון קצר, כזה שווה את כל החיים. נניח, סרט החתונה שלך, עם שיר החופה. את אותו הסרט היית רוצה לזכור לכל חייך.

נניח שחברך הטוב ביותר נפל בזמן ריקוד בחתונה. באותה העת התנגן שיר; אתה חשבת שזה ראוי ויפה והעלית את 28 השניות המדוברות בסרט לyoutube. כולם צחקו, למעט החבר, כולם נהנו. אף אחד לא נכנס לאתר בשביל לשמוע את אותו שיר שהתנגן ברקע, ומבחינתך, זה היה יכול להיות כל שיר, לא? אלא מה, אותו שיר שהשמעת, במקרה, כמו רוב השירים, מוגן בזכויות יוצרים.

וכשיש זכויות יוצרים, ישר מתחילים האיומים המשפטיים. לכן, כשהתאחדות חברות התקליטים האמריקאית שלחה בקשות להסיר תוכן בסגנון הנ"ל (של אנשים שרוקדים לצלילי מוזיקה) לyoutube, כלל לא הופתעתי. ידעתי שבמהלך הזמן ימשיכו חברות התקליטים להגביל את מתחם השימוש ההוגן ולהקטינו במידת האפשר. בספרו "תרבות חופשית" מספר פרופ' לורנס לסיג על סרט תיעודי שהכיל תצלום של ארבע וחצי שניות מפרק של הסימפסונס שמוקרן ברקע. עבור אותן ארבע וחצי שניות דרשו אולפני פוקס עשרת אלפים דולר.

נכון, לבעלי זכויות היוצרים יש כיום לובי פוליטי חזק ביותר בארצות הברית ולא רק שם. הלובי חזק עד כדי כך שהגבלות על זכויות יוצרים כוללות גם, לדוגמא, את ההגבלה על הזכות להדפיס עמודים מספר דיגיטלי או הזכות להקריא את אותו הספר לילדייך. הגבלה אחרת, לדוגמא, יכולה להיות הגבלת הצגת צלם מוגן בזכויות יוצרים (נניח עטיפה של דיסק) בתוך תמונה פרטית.

ברם, לא רק עטיפה של דיסק מוגנת בזכויות יוצרים. ג'ינס, לדוגמא, הוא יצירת אמנות. ג'ינס הוא יצירה שעמלו מאות שעות על עיצובו, ולכן כל מי שמעתיק ג'ינס פוגע בקניין הרוחני של מעצבו. הג'ינס עצמו אינו סוד מסחרי, וכמו כל שיר שמושמע ברדיו או סרט שמוקרן בטלויזיה, ניתן להעתקה באמצעים פשוטים יחסית. על זיוף ג'ינסים ויצירת רווח מוסף מהג'ינס נענשים עבריינים, כמו על זיוף דיסקים. אם כן, מדוע כאשר אני משמיע את השיר שמוטבע על הדיסק שרכשתי אני פוגע בזכויות יוצרים, בעוד שכשאני לובש את אותו הג'ינס בסרט החתונה, איני פוגע?

התשובה היא מסובכת. שימוש הוגן הוא זכותו של מי שרכש את השיר להשתמש בו. אתה רשאי להשמיע את השיר בביתך למטרות פרטיות, אתה רשאי לצרוב דיסק גיבוי. אתה רשאי לזמזם את השיר או לשיר אותו ביחד עם המוזיקה (האמנם?) אולם, אתה "רשאי" ולא "חופשי". לכל יצירה יש שימושים מווסתים (Regulated) ושימושים לא מווסתים (unregulated) ובינם נמצא השימוש ההוגן. השימוש ההוגן הוא אותו שימוש שאינו טבעי מתוקף הזכות שנרכשה (לדוגמא, אינו השמעת הקטע בביתך) אך אינו פגיעה בזכויות היוצרים כיוון שאינו מהותי ואינו מחליף את היצירה עצמה.

לדוגמא, פרסום של ארבע או חמש שניות מסרט שלם על מנת להראות טעות במיקום המצלמה, או שגיאת תרגום, תחשב, לדעתי, כשימוש הוגן שאינו מפר זכויות יוצרים. פרסום של שער עיתון המציג את תמונתם של בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי יחד עם ילדתם הוא הפרת זכויות היוצרים, במיוחד שאותה תמונה היא קניינו הבלעדי של עיתון פיפל. ומה אם מישהו הפר את זכויות היוצרים של עיתון פיפל ופרסם את התמונה? כך היה הדבר כשעיתון "הלו!" פרסם לפני שבועיים את אותה התמונה. מיד עלה אתר Gawker ופרסם את השער של Hello! בצורה ממוזערת. האם בכך שוב נפגעה זכות היוצרים? (תודה תום סלע)

לדעתי לא. דיווח על ידיעה חדשותית יכול לכלול גם הפרה מסוימת שאינה מהותית של זכויות היוצרים, כמו פרסום תמונה ממוזערת באופן שאינו פוגע במגזין פיפל (כמו גם שיכול להגדיל את מכירותיו). אולם, עורכי הדין של מגזין טיים חושבים אחרת. כמו עורכי דין רבים שמתעסקים בקניין רוחני, הם מעוניינים להגן על לקוחותיהם. לדעתי, לא רחוק היום עד שיקחו זאת לקצה המוחלט.

נניח, שאותו הג'ינס שלי אינו סתם ג'ינס פשוט משוק הכרמל אלא עבודת אמן שמכילה גם תמונה של, נניח, ילדתם של בראדג'לינה, ונניח, לרגע, שאותה תמונה היא קניינה הבלעדי של חברה מסוימת. ונניח, שאני הגעתי לטקס מסוים עם אותו הג'ינס והצטלמתי עמו, האם לחברה יש עילת תביעה כנגד המפרסם על הפרת זכויות יוצרים? כעקרון, על פי אותו ההגיון, כן. כעקרון, על פי ההגיון של חברות התקליטים אין כל הבדל בין אותה תמונה לבין תמונת הג'ינס שלי. שתיהן מהוות שימוש לא הוגן.

עכשיו, נניח שלא מדובר בג'ינס עם הדפס, אלא דווקא בחולצת טריקו פשוטה. אותה חולצה היא אמנם עיצוב קנייני של מעצב. גם עליה חלים חוקי זכויות היוצרים. האם אנחנו יכולים לאסור על אנשים להצטלם עם אותה חולצה? לפי אותו הגיון מעוות, כן. נקצין את העניין עוד, האם פתאום יש לאסור על צילום אנשים לבושים? האם יש לאסור על השמעת מוזיקה בפומבי לחלוטין כדי למנוע מצלם חובבן כלשהו להקליט בטעות ארבע או חמש שניות של מוזיקה ולפגוע באותן זכויות?

הרעיון של שימוש הוגן בא בכדי להגן על הצגה או השמעה של קטעים שהם קניין בלעדי של האמן, אך הם מוצגים בציבור בצורה שמוטמעת כל כך לעומק עם היצירה המרכזית - אותו בחור שמועד בזמן הריקוד. המוזיקה היא חלק מאותו הסרטון, אבל אינה החלק העיקרי. ברור שאף אדם לא יוריד את אותו סרטון רק כדי לשמוע את השיר, וברור שההשמעה של השיר לא פוגעת במכירות שלו, אלא (אולי) מעלה אותם.

החוק לא נועד להיות מפורש בצורה אבסורדית, כשחוק אינו יכול להתקיים בחברה מסוימת יש להפקיע אותו מתוך ספר החוקים. כיום, כשאנו חיים בחברה המחקה את עצמה, וכשאנו נמצאים במצב בו כל פיסת תרבות קטנה נמצאת בבעלות פרטית, אנחנו חייבים להרחיב את השימוש ההוגן, לפני שזכרונותנו, חלומותנו ועברנו יהיה בבעלות קניינית של אלו שמעוניינים להרחיב את זכויות היוצרים.

(טקסט זה הינו חלק מההרצאה שאשא ביום ד' הקרוב)

בפרק של סדרת Without a trace של רשת CBS אורגיה בין צעירים. הFCC מטיל קנס של 3.6 מיליון דולר על CBS על סמך אלפי תלונות שהתקבלו אצלו (ואני שואל, מה ההבדל בין הפרסומות של פוקס לסצנה הזו, שאגב, מי שלא רואה מפסיד) והבוינג הכפול מדווח שCBS הולכת לערער על הקנס כיוון שכל מכתבי התלונה היו מכתבים אוטומאטיים מאנשים שכלל לא ראו את הסצנה.

בכדי להבין את הבעייתיות כאן, צריך להבחין בין מספר תפקידים שכל אחת מהרשויות מחזיקה. האם הקנס שהוטל בא בעקבות העובדה שאנשים נפגעו מהסצנה (שמבויימת יפה, אגב, אבל לא ממש מהווה פורנוגרפיה לדעתי) או בגלל שבכלל אסור להציג חומר זה בטלוויזיה? אם ערוץ 10 היה משדר פורנו קשה בשעה 04:32 כשאף אחד לא צופה בו, האם הוא היה נקנס? האם כשעץ נופל ביער ואף אחד לא שם, הוא עושה רעש?

התשובות לשאלות קשות אלו ועוד, בהמשך. (ואתם לא מאמינים כמה אפשר לכתוב משפטית על הנושא הזה, החל מאחריות של המתלוננים לפצות את CBS, דרך הזכות לחופש ביטוי ועד להפרה יעילה של החוק כשהקנס שווה את זה)

מה שמעניין כאן הוא האוטומאטיות של הנושא. קבוצה בעלת נטיה פוליטית מובהקת יוצאת ומשתמשת באינטרנט כדי להקל על פעיליה להפעיל לחץ ציבורי. להתלונן לגוף מוסמך, בעצם להראות שבלחיצת כפתור אפשר להשפיע, אפשר לפגוע במי שרוצים לפגוע. אבל מה שמעניין אותי כאן הוא גם עוד פן, העובדה שהמדינה קובעת תוכן לפי סטנדרטים פגומים, ובכלל, האמונה של המדינה שקנסות על תוכן יכולות להשפיע עליו (וגם, אולי, העובדה שלמדינה עדיין יש אמירה, לצערי, בכל הנוגע לתוכן של ערוצים פרטיים).

מהקל לקשה, בבקשה.
0.
צנזוס: מפקד אוכלוסין, סך כל האוכלוסיה, מלטינית: ספירה.
קונצנסוס: הסכמה מוחלטת על נושא מסוים, ללא עוררין.
צנזורה: בחינה של תוכן והסרת כל מה שנתון במחלוקת מתוכו.

הצנזורה היא מניעת כל מה שאינו בקונצנזוס לצנזוס עצמו. כלומר, הזכות של חברה לשמר את עצמה. על ידי צנזורה מונעים מדעות חתרניות ושאינן מקובלות על כלל האוכלוסיה את הפגיעה בשלמותן. לא מדובר בהסרה של תוכן פוגע, אלא בהסרה של כל תוכן שאינו מקובל.

כשם שצנזורה דורשת להעלים פטמות חשופות, צנזורה צריכה גם להעלים טלוונגאליזם וסדרות בהן תפקיד האישה במטבח שכן גם אלו אינם בקונצנזוס

הצנזורה מניחה שהמדיה לא רק מייצגת את הצנזוס, אלא גם מאפשרת לשנות את הקונצנזוס על ידי הצגה של נושאים שאינם בקונצנזוס והפיכתם לכאלו.

לכן, צנזורה במובן האמיתי תאמר שאין כלל לשדר טלויזיה, שכן אין אף לא נושא אחד שמוסכם על כלל הפרטים בחברה.
משכך, צנזורה מובנת כאמצעי פסול, והמינוח צנזורה בא להכפיף את אמצעי התקשורת לקונצנזוס בקרב החברה השולטת.

1.
כיצד מזייפים קונצנזוס?

"אני מכבד את דעתך".

המשפט אינו יכול לבוא כמשפט אמת. כיבוד דעתו של צמחוני פירושו אי אכילת בשר גם כן, ולא הכרה בזכותו של הצמחוני לא לאכול בשר. הצמחוני לכשעצמו, אינו מכבד את דעתו של אוכל הבשר שכן צמחוני לא חושב שלכל אדם יש את הזכות לאכול בשר. לכן, משפט זה אינו אמיתי.

דתי שיכבד את זכותו של חילוני להיות אגנוסטי מקבל על עצמו, לדוגמא, את העובדה שלאנשים יש את הזכות שלא להאמין באל.

קונצנזוס נוצר על ידי דיאלקטיקה, על ידי תפיסת מרווח של אידיאולוגיה בה ניתן לנהל את הויכוח הציבורי. כל צד מעוניין למשוך את מתחם הקונצנזוס יותר לכיוונו, אולם אינו יכול לעשות כן בצורה מוחלטת כדי לא למנוע את הוצאתו מהצנזוס.

2.
שדה השיח הציבורי בנוגע לאלימות, סמים ומין צריך לייצג את החברה בה הוא יושב. החברה בארצות הברית היא חברה בה בנות נוער נכנסות להריון בגיל מוקדם, חברה בה יש אחוזי פשיעה גבוהים וחברה בה יש שימוש בסמים.

על ידי העלמת אלו מהטלויזיה הם לא יעלמו, אלא דווקא יעלם השיח עליהם.

מבלי לראות את הפרק, האם יכול להיות שאורגיית הנוער הוצגה בפרק בתור דבר שלילי? מבלי לראות את הפרק, האם לא יכול להיות שמדובר בביקורת על החברה האמריקאית?

בקטע המדובר לא נראתה אף לא פטמה אחת. לא הוצגו דברים שנחשבים, לפחות בישראל, בקונצנזוס. ויתר על כן, התכנית משודרת בשעה 22:00, לא בשעות שבהן צופים ילדים קטנים בטלויזיה.

3.
פטרנליזם תרבותי

לא אוהבים את התוכניות בCBS, תתנתקו. CBS היא רשת פרטית ובוחרת את התכנים לבד. אף אחד לא חייב טלויזיה ויש מספיק ערוצים דתיים פנאטיים.

יותר מזה, למה אנחנו צריכים לסבול את הגנוזיס המזויף שלכם? אותי מעליב שיש בשר מוגש בתכניות טלויזיה. פוגע בי ומגעיל אותי לראות את זה. יותר מזה, מפריע לי לראות נשים בגיל 16 עם שני ילדים.

אתם יודעים מה, אם אני הייתי מתייחס לאֶם בגיל 16 באותה סובלנות שאתם מתייחסים לנערות שהולכות חצי ערומות ברחוב, אז מזמן הייתי מקבל כינויי גנאי. שנאה היא דו צדדית, אי אפשר לבקש פטרנליזם מוחלט בלי לכפות אידיאולוגיה. אם אתם רוצים קונצנזוס, אתם מוזמנים לקחת.

4.

לא נראה לי שהפריע לCBS כל כך לקבל את הקנס. 3.6 מיליון דולר עבור כמות החשיפה שהיא קיבלה. שווה להציג את האורגיה, הנה, יהונתן קלינגר כותב עליה פוסט.

אם היו שואלים אותי אם להציג או לא, אפילו במחיר המצחיק שהמדינה רוצה לגבות, אז כן, הייתי אומר לשדר, לנהל מסע צלב נגד המדינה, ולשדר.

5.
בפרק צפו 8.2 מיליון אנשים. רק 4,000 בערך התלוננו. האם זה לא קונצנזוס?

6.
אם כבר תלונות אוטומאטיות, אז תהיו יותר יצירתיים, תשלחו ספאם לFCC בפעם הבאה, עד שהוא יוריד את התכנית מהשידור.

בשבוע הבא יערך כנס קומפיוטקס, שככל הנראה צפוי להיות מעניין. אולי בעיקר כי אבינועם, היחצ"ן של האירוע וחבר טוב משכבר הימים, החליט ללכת יחד עם הגיקיה ולאו דווקא לארגן עוד כנס שבו מדגימים את מיטב העכברים האופטיים (וכן, אני יודע שיש קהל שלם שזה בדיוק מה שזה מעניין אותו). ביום רביעי הבא, בעוד שבוע מהיום, בשעה 16:00 יעלו לדבר אחד אחרי השניה ליטל מייזל, ירון טן-ברינק, גדי שמשון ואנוכי על "15 מגה של תהילה", הרעיון בכנס הוא בעצם לדבר על הכוכבים החדשים שנולדים באתרים כמו youtube ולהסביר האם לטלוויזיה יש ממה לפחד.

אני אמור לדבר על בעיות זכויות יוצרים, ליתר דיוק, להעביר הרצאה שמדברת על שלל הבעיות. כמובן, שלא מדובר בקהל עם ידע משפטי, ואני לא יכול לדבר על ידע קולקטיבי, אז אני צריך להוריד את זה למכנה הנמוך ביותר, כמו עיתון צהוב. אחד הדברים שהבנתי בעצם כשהכנתי את המצגת (שכולה תמונות בCC) הוא שבעצם, אם נניח אני מצטלם עם חולצה של Family Guy או משהו כזה, אז אני מפר את זכויות היוצרים שלהם. ומה קורה אם אני סתם לובש חולצה שחורה של מעצב עלום? האם אז אני מפר את זכויותיו? (כן).

הגבול של זכויות היוצרים קצת נמתח יותר מדי, ואנחנו עוד נתחיל לחיות במקום מפחיד, מקום בו הכל הוא פרטי ואין שום דבר ציבורי.

אחד הפתרונות היצירתיים שניתן לבעיה הזו יובא בהרצאה בכנס, אחרי זה המצגת תעלה גם כאן. בינתיים אני עוד עובד עליה.

או לחלופין: "איילה פרוקצ'יה - תעשי לי ילד!!!1" (יגאל עמיר)

בית המשפט העליון פסק היום כי ליגאל עמיר יש זכות להזריע בהזרעה מלאכותית את לריסה טרימבובלר. (בג"צ 2245/06 דוברין נ' שירות בתי הסוהר). לפעמים, כשלא מבינים איך בית המשפט העליון פסק את מה שהוא פסק, שוכחים להסתכל על התמונה כולה. אני, אגב, כן מסכים עם בית המשפט העליון בהחלטה שלו, בדיוק בזכות הנימוקים הנהדרים של איילה פרוקצ'יה, שמראה שוב ושוב שהיא אחת מהמשפטניות המבריקות בארץ, וראויה לשבת בבית המשפט העליון ואולי אף בראשו.

למי שאינו משפטן ומחזיק בתפיסות שמאליות הפסיקה נראית תמוהה, וגם ההסכמה שלי איתה אולי, אבל פרט לכך שהפסיקה באה להדגים את הכלל (לכל אסיר יש זכויות אדם, כולל הזכות למשפחה, והחירויות היחידות שנלקחות ממנו הן חירויות התנועה ולא הזכות לכבוד) על ידי פרט, אסיר נפשע שפעל נגד החברה.

חברה נמדדת אך ורק במצבים קשים, רק מקרים בהם אנו באמת נאלצים להקריב חלק מהעקרונות שלנו מראים לנו מהם העקרונות החשובים ביותר. לכן, צדק השופט ברק כשאמר שדמוקרטיה לא נבחנת בימי שלום, אלא רק בימי מלחמה. כך כל דבר נבחן. מידת ההערכה שלנו לפרטיות של אדם נבחנת רק כאשר אנו מוכנים לוותר על משהו עבור הפרטיות הזו, כמו שויתרתי השבוע על פרטיות של גולש בשביל להציל אותו מהתאבדות, והיה ברור לי שזה הדבר הנכון לעשות. באותה מידה, הכבוד שלנו לערך 'משפחה' בא רק כאשר אנחנו נאלצים להכריע בין קיומה של משפחה בכתלי הכלא לבין הקול הציבורי (vox populi) ששונא את יגאל עמיר.

אבל זו פרשנות שכולם יתנו, וככל הנראה תהדהד טיפה היום, יהיו 2-3 הפגנות בעד ואולי גם איזו אחת נגד, תהיינה הצהרות של ארגוני שמאל וימין, והיה הקרקס הרגיל. מה שאנשים שוכחים זה לאן אנו הולכים. הפסיקה בישראל בנויה טלאים טלאים. כל פסק דין נסמך על אחד שבא לפניו באותו הנושא. כשבית המשפט העליון מכריע בנושא מסוים, הוא לא סתם קובע את התיק הזה, אלא פותח את הדלת ומראה את עמדתו לגבי הנושאים האחרים. בשנתיים האחרונות, נדמה לי, מתנהלת בבית המשפט העליון עתירה נגד הפרטת בתי הסוהר. אותה עתירה טוענת שההפרטה תפגע בכבוד האדם והאסיר. תזכרו טוב טוב את שתי הפסקאות האלו של פרוקצ'יה, הן יצוטטו בפסק הדין ההוא, אני אומר לכם.

בסיס נורמטיבי-חוקתי זה עומד גם ביסוד התפיסה הראויה של זכויות אסירים שנשפטו למאסר, ובכללם אסירי עולם. כלל הוא כי הענישה הפלילית, ובתוכה מאסר, איננה מפקיעה מאליה את זכויות האדם מן הנענש ומן האסיר, אלא במידה שהגבלתן של אותן זכויות מתחייבת באופן הכרחי מן המאסר, ומתיישבת עם מהות הפגיעה החוקתית המותרת, על פי פיסקת ההגבלה. (שם, עמ' 6)

וזאת נזכור: מדינה נאורה נבחנת לא רק ביחס שהיא נותנת לאזרחיה הנאמנים, אלא גם בהתייחסותה לפושעים החיים בקרבה, ובהם הפושעים הניקלים ביותר, המבקשים לערער את יסודותיה הערכיים. במשטר חוקתי ראוי, מטריית זכויות האדם פרושה על כל אדם באשר הוא, לרבות העבריין היושב בכלא, בכפוף לתנאים וסייגים
העומדים באמות המידה החוקתיות. (עמ' 36)

לא משנה מה תהיה ההחלטה בפסק הדין של הפרטת בתי הסוהר, יצטרכו להתייחס כעת לאמירה הזו של השופטת פרוקצ'יה, יצטרכו להסביר מדוע לא נשללות כאן זכויות אדם בכליאה במתקן שמונע על ידי אינטרסים מסחריים. פסק הדין הזה פתח עוד פתח להסבר מדוע יש לכבד את זכויות האדם, דווקא בתקופה שהן כל כך לא מוערכות ומפקיעים אותן לטובת אינטרסים אחרים. אולי עכשיו, כשיש עיגון לזכויות אסירים, יבינו שלמדינה אסור מה שלא הותר לה בחוק ולפרט מותר מה שלא נאסר עליו בחוק.

כנראה שהמציאות מכה בי שנית, עכשיו אני יודע שאולי טוב שאני גם שותה כל כך הרבה קפה יחד עם האלכוהול.

מחקר חדש (עם כל הביקורת וכו') מוכיח ששתיית קפה מגנה על הכבד מנזקי האלכוהול.

לאספסוף פנים רבות. הוא יכול להיות התנהלות לינצ'ית טיפוסית לאחר מאורע מעורר זעם שמביא את מיטב המוחות להתאגד יחדיו, ובאקט של זעם לצאת כנגד מדיניות מכוונת של אדם, ממשלה או תאגיד, כמו הצתת האנטנות הסלולריות שהופכת לפופולרית יותר מיום ליום. זו יכולה להיות מכת מדינה אחרת שמסעירה את ההמונים, כמו נסיון להאשים הורים בכך שהם הזניחו את ילדתם, וגניבת גופת הילדה כך שלא יהיה ניתן לברר האם באמת היה המצב כך או סתם התפרעויות של חרדים כדי להפעיל לחץ ציבורי על המשטרה לשחרר את החשוד בהתעללות בבתו. זה יכול גם להיות התפרצות נקם על פיגוע בו מנסה ההמון לפגוע במי שפגע בו, ועושה מעשה לא לגיטימי ולוקח את החוק בידיו, (ולזכות היהודים יאמר שכאן בלה בליסימה היתה יותר אדיבה למפגע). האספסוף תמיד היה, כמו גם הלינץ'.

השלטונות תמיד הבליגו לגבי לינצ'ים, הם העדיפו לתת להם להתמסמס אל תוך החשכה ולהשכח על ידי הציבור כדי לא להביא למצב בו האספסוף הופך למצב טבעי. לכן התפרעויות רבות נעלמו כלא היו לאחר שהבינו כי לא יענשו על לקיחת החוק לידיהן. עם בוא האינטרנט החל שלב חדש באספסופים, אספסופי בזק, בדמות אירועי מובייל קלאבינג, פארש או קרבות כריות כאלו או אחרים. אירועי בזק כאלו החלו לתפוס הצלחה עד האחד באפריל השנה, בה האכזר שבחודשים הכה בנו, ונחלנו תבוסבה לאלו שבאו ללהג. אולם, לפי הערכתי אנו צפויים לסוג חדש של אספסוף, אספסוף שנועד להכשיל את אלו שבאים להכשיל את הטכנולוגיה.

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על הכשלים ששלטון החוק חווה כשהוא ניצב בפני תכנות קנייניות, ומדוע אני חושב שהחוק צריך לאמץ מודלים של קוד פתוח כדי לקדם את החברה; אולם, כעת אני חושב שיש לקוד הפתוח עוד סגולה. הקוד הפתוח מאפשר למפתחי תכנה לחמוק מזרועות אלו שבאים להשבית את המטרה לשמה נכתב. אחרי שכבר תקפתי את הזווית הרגולטורית\ של הפסיקה בתיק של FCC נגד Vonage, אולי הגיע הזמן באמת לתקוף את הזווית הטכנולוגית.

מדוע מתגוננת Vonage (וסביר להניח שגם חברותיה ומתחרותיה) מנגד הFCC? מסיבה אחת בלבד. לFCC יש סמכות להטיל סנקציות על תאגידים אמריקאים. הFCC משפיעה על חייה ועל הסטנדרטים לפיה נכתבו התוכנות. לא בכדי סקייפ מצפינה "רק" ב128 ביט ולא יותר, לא בכדי Vonage עברה דרך שרת מרכזי. הכל כדי לאפשר מצד אחד גביה של כסף עבור שירותי ערך מוסף ומצד שני לאפשר עמידה בסטנדרטים רגולטוריים. היכולת של הרשויות, ואולי גם הרצון שלהם, לעקוב אחרי שירותים שניתנו על ידי אחרים ולשמור על בטחונו של הציבור יכול להיות שיוטל בספק בקרוב, אם נוכל לאמץ עמדה פשוטה מאוד - מעבר לקוד פתוח.

תכנת קוד פתוח מאפשרת למשתמש שליטה מלאה על המוצר שהוא מפעיל. המוצר הוא קניינו, בבעלותו, בזכותו המלאה. המוצר הוא שלו. המוצר גם עושה _רק_ מה שבעל הזכות מבקש. המוצר מאפשר לבעל הזכות את השימוש בקניינו - קניין חפצא קלאסי. עוד אספקט של הקוד הפתוח הוא האספסופיות שלו. הקוד הפתוח לא נכתב, בדרך כלל, על ידי אדם אחד. הוא נכתב על ידי רבים וטובים, ונכתב בצורה שקופה, ללא תאגיד שעומד מאחוריו, ללא אינטרסים כלכליים, וללא כפיפות לחוקי מדינה זו או אחרת.

פרוייקט הצפנה כמו GPG, לדוגמא, יכול לשמור על פרטיות הגולשים מבלי להיות כפוף לחוקי מדינה כלשהי. דווקא ישראל, אגב, בנושא זה מאפשרת יחסית חופש כשאמצעי הצפנה שהורד בצורה חופשית מהאינטרנט (כמו דפדפן) הוא חופשי לשימוש. אבל לא בהצפנה עסקינן, החירות של תוכנות שנכתבו בקוד פתוח לעבוד שלא מול רשויות השלטון היא חירות מדהימה, הרשויות לא יודעות כיצד להתמודד עם מוסד שאינו יכול להיות בר פיקוח שכן הוא נוצר על ידי ההמון ועבור ההמון, כמו שהן לא יודעות לעבוד מול קוד פתוח. הקוד הפתוח הוא סיוט עבור רגולטור, כמו שאין לא אחראי על אינטרנט ולא חברת לינוקס, פתאום קשה להבין איך צריך להתמודד עם אספסוף כזה.

האספספוף הוא לא אספסוף טוקבקיסטים שמנסים להשמיץ מיהו בגלל ידיעה מסולפת או מוגזמת כזו או אחרת, אלא דווקא אספסוף כזה שפועל למטרה שאולי ראויה לדעתו, לוקח את החוק בידיו ומתעלם מדרישות. הוא רק מכניס ידע לעולם, הוא לא עושה את הפשע המושלם. כל אחד מבצע חלק מהעבירה, שלחוד, לא ממש מהווה עבירה. דווקא בקורסים הבסיסיים למשפטים כשלומדים על אחריות בצוותא מביאים דוגמאות אבסורדיות לכיצד ניתן להבין איך נוצר מצב בו יש קרבן ללא פשע וללא פושעים. כל אחד מהמזיקים מבצע חלק, שלכאורה הוא לא בעייתי, ואף אחד מהם לא יכול לחזות כיצד הדבר יתפתח, ולכשהוא מתפתח נוצר פשע, אדם נפגע.

דווקא במודלים של קוד פתוח ניתן להגיע לתוצאה שתמנע הגבלה של חירות הפרטים, אמנם על חשבון פגיעה בחוקים שקיימים כיום, אבל אולי אם את החוקים האלו כל כך הרבה אנשים מוכנים לזנוח, הגיע הזמן לזנוח אותם. מצד שני, גם חוקים חרים קל לזנוח.

בית המשפט לערעורים של מחוז קולומביה דחה לפני שלושה ימים ערעור על החלטת מועצת התקשורת של ארצות הברית (FCC) לפקח על תקשורת אינטרנטית. הFCC החליטה בעצמה להרחיב את סמכות האכיפה והציתות שלה לפי חוק סיוע תקשורתי לרשויות האכיפה ולהחיל את האכיפה אף על שירותי אינטרנט. החוק עצמו הוחק בשנת 1994, והבחין בין שירותי תקשורת, ושירותי מידע.

עיקר הויכוח בפסק הדין בין דעת הרוב לדעת המיעוט הוא על לשון החוק. הסעיף המקורי בחוק קבע שספק תקשורת הוא כל גוף המספק שירותי טלפוניה או כל גוף שיחליף את שירותי הטלפוניה בצורה משמעותית לפי שיקול דעתה של הועדה. לועדה ניתן שיקול דעת רחב, מחד, אך מאידך, ניתנה הסמכות לקבוע. דעת הרוב, הפחות מעניינת, דנה לאורך 20 עמודים על הגדרת שירות תקשורת, על היכן עובר הגבול בין שירותים לבין רשתות פרטיות ועל הסבר מדוע ישנה סתירה פנימית בין חוקים כך שלפי החלטת הרוב שירותי טלפוניה על פי חוק זה יפורשו בצורה שונה מאשר שירותי טלפוניה על פי חוק אחר.

דעת המיעוט לעומת זאת, היא סאגה אחרת.

דעת המיעוט נכתבה על ידי השופט אדוארדס, ועניינה הפרדת הרשויות והגבלת שיקול הדעת השלטוני. פסק הדין עצמו אינו דן בשאלות אינטרנטיות או בשאלות מתחום המחשבים. כלומר, בניגוד לדעת הרוב שהתחבטה לגבי היקף התחולה על רשתות VOIP כאלו או אחרות, והדיון שהיא גררה ברשת לאחר מכן, אינה משמעותית באמת, אלא רק נחוצה כדי להבין את המתרחש בארצות הברית בימים אלו.

דעת המיעוט קבעה בצורה מובהקת כי החוק לא נתן לרשות הפדראלית את הסמכות לשנותו. לרשות יש סמכות לפרש את החוק בכדי לבצעו, אך לא לשנות את כללי המשחק ולהפוך שירותי מידע בהינף יד לשירותי טלפוניה. השופט אדוארדס הסביר לאורך שבעה עמודים בצורה ברורה את דעתו, בעוד שהשופט סנטל מהצד השני ניסה למרוח את קהל הקוראים לאורך 22 עמודים וללא מתן כל הסבר הגיוני.

הסיבה שכזו מחלוקת מתעוררת בארצות הברית, ארץ החירות, בימים אלו היא הקלות של רשויות אכיפת החוק בלחיצה על מתגים וניטור אחרי פעילויות שאינן בלתי לגאליות. ציתות לשיחות VOIP, שלא רק שנערכות בצורה מאובטחת על ידי תוכנות כמו סקייפ, אלא גם אינן עוברות דרך מרכזיה ראשית (בחלק מהמקרים) הוא חלומו הרטוב של כל רגולטור. היכולת לחייב את ספקיות התוכנה והשירותים לאפשר לרשויות להתחבר ולהאזין הוא לא רק חסכוני בזמן וכסף לרשות, אלא גם מאפשר לה לעבוד בצורה שקופה ולא ניתנת לגילוי.

מצד שני, רשויות אכיפת החוק עומדות בפני מכשול קרוב. אם אכן תחויב סקייפ, כחברה בבעלות אמריקאית, לפתוח את שעריה לרשויות אכיפת החוק לא מן הנמנע שיעברו חלק ממשתמשיה למודל קוד פתוח. תוכנות הצפנה פרטיות שנכתבו על ידיד קהילה שלא ניתנת לענישה, וכלל לא קיימת בארצות הברית, יוכלו להחליף את סקייפ המסורתית ולאפשר שיחות מוצפנות ללא מתן אפשרות לרשויות לנטר תקשורת. מעבר לשרתי מייל מאובטחים ומוצפנים תמיד אפשרי גם כן, כך שהרצון לצותת אינו בהכרח אומר שקיימת אפשרות מעשית לעשות כן.

כמו כן, החלטה זו אינה סופית שכן ניתן עדיין להעבירה לביקורת שיפוטית בבית המשפט העליון של ארצות הברית או בפני קוורום מורחב של שופטים בבית המשפט לערעורים.

חוקת ארצות הברית מגדירה את תפקיד בתי המשפט ומבטיחה את עצמאות המחוקק; רשויות, כמו המועצה לתקשורת (FCC) הן חריג בדרך כלל בנוף המדיני. בעוד שישנם בתי נבחרים שמחוקקים, ובתי משפט ששופטים ומבקרים את המחוקק, המועצה לתקשורת מתפקדת כשניהם. היא בן-כלאיים שלטוני שפוגע מדי פעם בתפקיד בית המשפט ולכן זה לא יהסס להקטין את עצמתו. הFCC במקרה הזה גם קבעה את החוק וגם פירשה אותו, ותוצאה זו היא אבסורדית שכן אין אדם יכול לשפוט על פי הכללים שהוא עצמו קבע, זה מייתר את כל ההגיון של שיטת משפט.

עוד בימי קדם נקבע כי אין אדם יכול לדון בעניין בו הוא מעורב בו, ואין המחוקק קובע את אשמת הנאשם. בניגוד לכל הגיון משפטי, הFCC עושה כך בדיוק כיום, ולכן מן הראוי שאחת מסמכויותיה תלקח. ככל הנראה לפי ביקורתו של השופט אדוארדס זו תהיה הסמכות לשנות את דבר החקיקה, שכן כרשות שלטונית הסמכות לפעול ולפקח על רשויות התקשורת קיימת בידה, בעוד שהסמכות לחוקק לא.

כך התחיל בעצם כל דייט שלי, במשפט הזה. לפני כשנה ומשהו היה לאחי הקטן בר מצווה, וחגגנו באירוע פיינטבול בו בין השאר קיבלתי כדור ישירות בצוואר, ולכן את המשפט המדובר אמרתי כדי להסביר את החבורה המוזרה בדייט ראשון עם בחורה חביבה. כך בעצם מתחיל כל דייט שלי, עם יום לא רגיל. אולי כי אני חי חיים לא רגילים, אולי כי אני מנסה להכניס כל מיני דברים לחיים שלא יוצאים מהם, אולי כי אני עונה לכל אדם שפונה אליי עם בעיה ללא קשר לאם אני מכיר אותו או לאו.

כשאני מנסה לחשוב על יום שבו לא היה לי אירוע שובר שגרה בשנה האחרונה אז קשה לי למצוא אחד. כל יום יש משהו מיוחד, משהו קטן, משהו שבשבילו היה שווה לחיות את היום. אתמול זה היה העזרה שנתתי לידידה של ידידה בתיק הטרדה מאיימת, שלשום זה היה המסע שלי בשוק הכרמל והרקיחה של משקאות על בסיס גת (הבציר בעוד שבועיים), ביום רביעי זה היה הכנס של המועצה להעצמת האזרח, ביום שלישי הסיפור עם טל, וההופעה בדה-מרקר, וכך אני יכול ללכת אחורה כל יום. אין לי שגרה, ואני מודה על כך כל יום. אולי חוסר השגרה היא מה שמשאירה אותי שפוי ובחיים. למרות הכל, קיוותי שהיום יהיה יום שגרתי.

קמתי בבוקר כדי להכין את העבודה בתיאוריות ברגולציה, שם אני בוחן היבטים בפסיקת בית המשפט העסקי באיחוד האירופי וביקורת פנימית בבית המשפט, לא משהו מעניין במיוחד אבל משהו שצריך לעשות. עבודה להגיש, 200 עמודים לקרוא, עשרה לכתוב. בשביל זה לא יצאתי אתמול, ישבתי לקרוא את כל החומר ונרדמתי על המיטה באחת, קמתי היום בשמונה, שבע שעות שינה הן הרבה יותר ממה שאני משיג בדרך כלל. התחלתי לקרוא ולכתוב, לקמפל את העבודה כדי להגישה מחר, קיוויתי שהכל יהיה בסדר. בערך בעמוד השביעי קפץ חלון קטן על המסך: "2jk.org - 1 new message" עם הצליל הכה אופייני. זה היה עוד טוקבק.

אבל זה לא היה טוקבק רגיל, זה היה טוקבק שהוציא אותי למסע מטורף של דאגות. בזמן שאני מנסה למצוא את הטוקבקיסט, אני התקשרתי למשטרה כדי לנסות לאתר אותו, לעזור לו. (הטוקבק בינתיים הועלם, עקב רצון להגן על הטוקבקיסט) בזמן שאני עם 100 על הקו, המשכתי לגגל את כתובת המייל, לראות בלוג כיצד הוא הגיע לשרת, ולנסות לדלות כמה שיותר פרטים. לא יכלתי להרשות לעצמי שמישהו ימות ואני לא מנעתי את זה. הפסקתי לחשוב על העבודה, הפסקתי לחשוב על רגולציה, רק לעזור לו.

לזכותה של המשטרה יאמר שהם עבדו יחסית במהירות, כך שתוך שעתיים הם התקשרו לומר לי שהכל בסדר, שעתיים של חרדה, שאולי עשיתי משהו מאוחר מדי, ושאולי אני פוגע במישהו שלא התכוון לכך ברצינות. אבל יש דברים שחייבים לעשות כאשר רואים שאדם מאיים. שוש פורבס אמרה כבר בעבר: "אם הוא זייף את העניין, הוא זייף את זה טוב. בכל מקרה, הבחור היה צריך עזרה."

אולי מה שכל כך יפה ברשת זה שכשמישהו מחפש להתאבד בוואלה אז הוא יגיע לכאלו שינסו לעצור אותו לעשות את זה. אולי, מצד שני, אני פטרנליסטי מדי ומונע מאנשים את החירות שלהם למות. אבל אם כן, שיעשו לי טובה, בין אם הם מתים ובין אם לא, את האחריות הזו אני לא רוצה לשאת.

CC-BY: gshowman

"עמלו של גוף האדם והעבודה של ידיו, אנו יכולים לומר, הם רכושו..." ג'ון לוק, האמנה השניה על הממשלה, פרק חמש, סעיף 26.

כך הגדיר ג'ון לוק את הקניין, כל דבר שעבדתי עבור ייצורו הוא שלי, כל נכס שיצרתי, כל אדמה שחרשתי, כל מגה שהורדתי, הכל הם רכושי. כמובן שמשאבי הטבע בתקופתו של לוק היו מוגבלים פחות, וניתן היה להשתמש בהם בצורה שאף אדם אחר לא יפגע מהשימוש. אולם, כיום אנו נאלצים להשתמש במשאבים בצורה קיצונית, מבערים שדות נפט, רותמים את השמש, מהנדסים גנטית, הכל כדי להוציא יותר מטבע נכחד.

ללא משאבים מוגבלים לא היו בעיות בעולם, לא היתה דרישה לחקיקה שכן היה די והותר לכולם, איש לא היה גונב והיינו חיים באוטופיה. קארל מרכס גרס כי את יחסי הכוחות בכל חברה ניתן לראות בצורה הטובה ביותר באמצעות בירור מהם אמצעי היצור ומי שולט בהם. באמצעות ההתבוננות הזו ניתן להבחין כיצד ההיסטוריה תכתב (לקריאה נוספת: הארכיון המרכסיסטי על היסטוריה)

אנו חיים בעידן של מידע, עידן דיגיטלי. המידע הוא הקניין המשמעותי ביותר, הוא זה שמיוצר מעבר לכל דבר אחר, והוא זה שנע כסחורה בנתיבי האינטרנט. למידע, כך אומרים לנו, אין עלויות הפצה והוא מעוניין להיות חופשי. כל אחד יכול לגשת ולקחת, תוך שמשאב הטבע לא ניזוק. כלומר, לראשונה בתולדות ההיסטוריה, תורתו של ג'ון לוק ותורתו של קארל מרכס לא מתנגשות.

בעוד שמרכס מבקר את אלו שמבקרים את הקומוניסטים על ידי אמרתו: "מתחלחלים אתם מכך, שברצוננו לבטל את הקניין-הפרטי. הרי בחברה הקיימת שלכם בוטל הקניין-הפרטי לגבי תשע עשיריות של חבריה; קיומו דווקא בכך שאינו קיים למען תשע עשיריות. טוענים אתם אפוא כלפינו, שברצוננו לבטל קניין, המחייב מראש כתנאי הכרחי את חוסר-הקניין של רוב מנינה ורוב בנינה של החברה." (מרכס: המניפסט הקומוניסטי). דווקא בעידן של מידע כל אחד יכול להשיג את אותו קניין מבלי לקחת מהאחר.

ולרגע כשחשבנו, אם נתעלם מחוקי הקניין הרוחני, שעם מהפכת המידע תמה הסתירה המובנית בין מרכס ללוק, הגיעה החלטתו של בית נבחרי ארצות הברית, ארץ הקניין המקודש, לנטרל את הרשת מנייטרליותה. סופית, הוכיחו בעלי המאה כי המידע אמנם נגיש לכולם, אבל הצינורות שמובילים למידע, אלו בשליטתם. יחסי היצור יותר אינם בייצור המידע עצמו, כיוון שזה מצוי בשפע, אלא דווקא בהעתקתו ממקום למקום. שבילי האור בהם עובר המידע ללא זמן, במהירות האור, הפכו להיות גשרי האגרה של ימי הביניים.

אנו משלמים לספקיות האינטרנט מאות ואלפי שקלים כל חודש, הכל למען שירות בינוני ויחס רע, ומצד שני, אלו שולטות במידע. הן חוסמות כבר חלק מהאתרים ללא כל הצדקה, מפקיעות מחירים ממשתפי קבצים, ועכשיו? לפחות בארצות הברית, גם יחליטו עבורו מה הוא זכאי לעשות.

בעוד שתום מגזים טיפה עם התיאור שלו לחוסר נייטרליות שכן חרף האיסור, עדיין יהיה פיקוח ומנגנון שימנע מספקיות האינטרנט לחסום לגמרי את האתרים, הגישה שעמרי מציע היא אוטופית מדי. אף אתר בחו"ל לא ישלם לספקית אינטרנט ישראלית כסף עבור מאות גולשים שמגיעים מישראל בכל שעה, ויותר מזה, האם לא ראוי להחזיר לספקיות באותו המטבע?

בניגוד לנהר, שזורם מנקודה א' לנקודה ב', מידע זורם לשני הכיוונים, הוא חייב לזרום מהמחשב שלי, דרך מאות שרתים, לשרת עליו אני כותב את הפוסט באמצעות אצבעותיי. התקשורת היא דו-כיוונית. דמיינו לכם מצב אבסורדי, שאולי יכול להתרחש במציאות: סוכן המכירות של AOL מתקשר לגוגל לבקש מהם לקנות רוחב פס, וגוגל עונה בבוז: "אנו נקנה רוחב פס? אנחנו החלטנו לחסום את AOL עד שהיא תקנה מאיתנו רוחב פס". מי מבין השניים מספק את המידע באמת? האם החיפושים עצמם הם גם לא חלק מהמידע שגוגל אוספת, בעוד שהיא מספקת מידע אחר?

אתרים מאוד פופולריים, כמו youtube וחבריו, לא יחסמו ככל הנראה, כי אז גולשים יתיקו את רגליהם מהספק שיעז לחסום, או לחלופין, לyoutube יש את האמצעים לשלם, אבל מה עם זעקת החלשים? מי יזעק עבור 60% מתעבורת האינטרנט? אותה תעבורה שאף ספק לא רוצה שתעבור דרכו, אך אם זאת יודע הוא שאם הוא יחסום אותה, כל תעבורה לא תעבור דרכו. האם כעת התעבורה הזו תעלם?

CC-BY: PhillipC

האינטרנט הוא גשר רעוע, טלאי על טלאי, ללא כל היררכיה וללא כל הבדל בין אדם לרעהו. כל ניסיון לחסום לקוחות מסוימים מכלל התקשורת, בהנתן בחירה מוחלת ללקוחות (ולא כמו בסין) תצור מצב בו הם יעדיפו ללכת למי שמאפשר להם חירות מלאה במידע. סביר להניח שלא נגיע לעניין דומה בארץ, אבל אם כן, תמיד טוב לדעת שיש איך להלחם.

לפני כשנה וקצת, עוד כשהייתי במכון כהן, כתבתי את הטור הראשון שלי בNRG, עוד הרבה לפני שהתחלתי לכתוב במחשבים, עוד כשלבלוג היו 20 כניסות ביום, שלחתי מכתב ל[email protected], יום לפני המחאה הגדולה, והפלא ופלא, עלה הטור. בגדול, ובלי להטריח אף אחד בלהכנס לקישור, כי מי הרי קורא דברים לא רלוונטיים, כתבתי על כך שאין מחיר לחינוך, ושהמדינה צריכה להקצות משאבים לחינוך, גם אם זה על חשבון דברים אחרים ועכשיו אני מבין שגם אם זה לא על חשבון שום דבר.

באותם הימים, האגודה יצאה למאבק תחת הכותרת "אוניברסיטה זה לא עסק", בעוד שאני ישבתי בסטאז' במשרד וכתבתי חוות דעת וניסיתי לשנות את העולם בצורה אחת, החברים קשרו את עצמם לגדרות, ניסו להלחם במערכת, ולבסוף נכנעו, כשהבינו שאוניברסיטה היא כן עסק, ואפילו מכרו את דיונון, כי הוא לא רווחי (ולא צריך בכלל לעזור לסטודנטים לרכוש ספרים). אז נכון, אוניברסיטה היא כן עסק, כמו כל דבר אחר, ניתן למדוד אותו בנתונים מספריים, וזהו יופיו של מדע הכלכלה.

לא הייתי רוצה להיות אחד החברים בוועדת סל התרופות, לא הייתי רוצה להיות זה שקובע מי יחייה ומי ימות. לא הייתי רוצה, פשוט לא. אבל יותר מכל, לא הייתי רוצה להיות נגוע בשיקולים זרים. אם היום שמענו שרבנים מקבלים תמריץ כלכלי על מנת למכור את הויאגרה, וכאן מדובר בסכומים קטנים, אז אני מפחד לדעת מה קורה אצל הגדולים. נכון, הוועדה עשתה בחכמה כשבחרה להתפטר כיוון שעמדה מעליה בשורת פיטורין גורפת ובעצם ביקשו שיחליטו החלטה פופוליסטית. הועדה נלחמה למען האמת, אותה אמת אחת שכולם מכירים.

אבל האם אותה אמת באמת קיימת? האם יש כאן הליך של דיאלקטיקה כלשהו שניתן לסנתז מתוכו אמת? האם הועדה מורכבת מאנשי מתמטיקה, גוזרי גורלות, שבאים אליהם כל חולי העם ומבקשים תחינה, וזו בוחנת את שיקוליו של כל חולה וחולה? לא. לועדה יש תפקיד מקצועי, מדובר ברופאים שצריכים לבחון את התרופות, ולנסות להבין לאילו תרופות יש את הסיכוי הרב ביותר להציל את מספר האנשים הגדול ביותר במחיר הקטן ביותר.

הועדה צריכה ללכת ולבחון גם הקצבה של סכומים לרפואה מונעת, כי בלעדיה אין כל אפשרות להתקדם, ולהמשיך לברר דרכים כדי להקטין את מספר החולים. ההשקעה בתקציב הבריאות בישראל צריכה ללכת לפי סדר העדיפות הברור הזה; אגב, אני אשמח אם תכנסו ללוח הזה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמציג את שיעורי התמותה לפי סיבות.

הפיגועים, תאונות הדרכים ותאונות העבודה אפילו לא מהוות אחוז אחד מהפטירות. לעומת זאת, זיהום אוויר הוא הגורם למעל לאחוז אחד, לכן כששר איכות הסביבה מפעיל את רדינג כדי למנוע 4 מיתות שהיו באותו היום עקב הפסקות החשמל, הוא מהצד השני הורג עוד לא מעט אנשים מזיהום אוויר. כמובן, שאי אפשר לשקלל את כל הבעיות וכל המחלות, אבל מסקנה כזו ניתן להסיק בקלות, במיוחד כיוון שישנם קולות (ואיומי תביעה) שעובדי חברת החשמל יזמו את את ההפסקות (ולמי שרוצה להתנקם, גיובל הכין משחק).

הכל, פשוט הכל, בחיים הוא שיקול קר וכלכלי. מבחירה לא לקחת טיפול רפואי ולא להבדק כל יום אצל רופא כדי למנוע כל מחלה אפשרית, למנוע אזרחות בטיעון של חיי אדם, לאגור את כל תעבורת האינטרנט כדי למנוע פיגוע טרור אחד. הכל שיקולים קרים של האם לעשות משהו או לא לפי עלות ותועלת. ולא יובן אחרת, אני בעד שיקולים כאלו בדרך כלל, רק שצריך לשקול אותם בצורה הנכונה.

כל שקל שמושקע בחינוך וכל שקל שמושקע ברפואה מונעת הוא שקל שלא יושקע ברווחה ובבריאות לאחר מכן.

לפעמים צריך לדעת איזה נושא פוליטי צריך לעבור המתת חסד, כי העלות שלו כל כך גבוהה, שאולי כדאי להתעלם ממנו ולנסות לעזור לאחרים. לכן כולם מסכימים עם תכנית ההתכנסות של אולמרט, לכן כולם הולכים בדרך פרגמטית למחצה.

ואסיים בדבר אחד, שאולי קצת קשור. אדר שלו ציטטה אותי כאומר: "הסימפוזיון על סחר בנשים נערך בחוג למגדר באוניברסיטת תל-אביב, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר מצחיק לו היה נערך בפקולטה למנהל עסקים”. אני חייב לומר שהקרדיט הוא לא רק לי, אלא זו היתה בדיחה של כמה חברים משותפים באותו יום שבו התנהל הסמפוזיון. עם החברים, שלא התלוננו עד עכשיו, סליחה.

חדשה שקראתי ברג'יסטר היום הזכירה לי נשכחות והבהירה לי כמה המצב בעולם יכול להיות מצחיק. נציב תלונות הציבור בנורווגיה ביקש לקבוע כי שירות הורדת השירים של iTunes אינו חוקי כיוון שזה דורש שהחוק הבריטי ישלוט על היחסים בין הצדדים. חוק הגנת הצרכן הנורווגי לא מאפשר עסקאות כאלו, ולכן ביקש נציב התלונות כי אלו יתקנו בתוך שבוע את העניין או שיחדלו לעסוק בתחומי המדינה.

מערכון ישן של מונתי פייתון מספר על מקרה בו תוכי נורווגי כחול נמכר ללקוח, וזה מבקש להחזירו כיוון שהוא כבר מת. (ניתן לצפות גם במחווה של יוצרי סאות'פארק). מה שהזכיר לי שהפרשי הדינים יכולים להיות משעשעים טיפה ויכולים להטעות, ולא רק לפגוע בצרכנים בכל רחבי העולם, אלא לעיתים גם לפגוע בסוחרים.

כלל נפלא בישראל הוא חוק הגנת הצרכן, במיוחד סעיף 4ב שבו. סעיף 4ב קובע כי כל בית עסק מחויב לציין מהי מדיניות החזרת המוצרים שלו, ובאם לא מציין מהי, יחוייב לקבל את הסחורה בחזרה ולהשיב את כספו של הלקוח בתוך שבעה ימים. כמובן, בכדי להגן על הקניין הרוחני, נקבע כי מוצרים הניתנים להעתקה יוחזרו רק באריזתם המקורית ורק באם לא נעשה בהם שימוש כלשהו. (סעיפים 4ב(ד)(2) וכן 14ו(א)(2).). אכן, חוק חשוב לצרכן.

אולם, מה יקרה אם ארכוש שיר באתר songs.co.il ואבקש להחזירו? ברור שהשיר לא נפגם, לא הוצא מאריזתו המקורית ולא נעשה בו כל שימוש. אפילו לא השמעתי אותו, אלא רק הותרתי אותו על הכונן הקשיח. ניתן לבדוק ולראות שלא חל כל פגם במצבו של השיר, והחנות המקוונת תוכל לבטח למכור את השיר מחדש. לכן, לא יפגעו הם אם אחזיר את השיר אותו רכשתי. לא?

החוק לעיתים מביא לתוצאות אבסורדיות, כאלו שמעולם לא התכוון המחוקק שיגיעו.

האם זה יעבור בבית המשפט? האם יהיה בכלל צרכן שיהיה מוכן להלחם על זה אפילו ברמת מכתב ה"בשם מרשי..." והאם המאבק הזה מעניין יותר מאשר סתם דיון באינטרנט? אל תשכחו שעסקה שמבוצעת באינטרנט עדיין נחשבת עסקה מרחוק, שמזכה את הלקוח לבטל אותה לפי סעיף 14ג(ג) לחוק הגנת הצרכן, אלמלא היה השיר שרכש הצרכן מידע כהגדרתו בחוק המחשבים.

ההבדל בין שני הסעיפים הוא ה"כן" שמעיד על ה"לא". בעוד שבעסקה מרחוק לא ניתן לבטל מכירה של "מידע", בעסקאות בכלל כן ניתן לבטל. ההבדלים בין הסעיפים מראים שאולי המחוקק כן התכוון לכך שניתן יהיה לבטל עסקאות במידע. וברור שכך, אולי, כי רוב העסקאות כיום הופכות לעסקאות מבוססות מידע. אם נקח את מטרת החוק ברצינות, נבין שכן, להחזיר שיר יכול להיות זהה להחזרה של שמלה או להחזרה של תוכנה שרכשת מרחוק ולא התקנת על המחשב, כי גילית שיש חלופת קוד פתוח בדיוק בטרם ההתקנה. אולי דווקא עכשיו כדאי לעשות אחרת, ולתקן את החוק כך שיאפשר להחזיר את השיר או התוכנה גם לאחר השימוש, כיוון שלא נגרם לו כל בלאי או נזק, בניגוד לשמלה, או לדיסק, שיכולים להנזק מהשימוש הראשוני.

נניח שאתם, כמוני, מחזיקים בלוג, ונניח שאתם מקבלים מדי פעם לינקים מעניינים שאתם חושבים שראוי להעלות כדי שכולם יראו, ואפילו אתם לא סתם מעלים דברים מצחיקים, אלא רק דברים שחשוב לדעתכם שיהיו בסדר היום. מה היה הדבר הראשון שהייתם עושים לפני שהייתם מעלים את הפוסט? אם הייתם חנן כהן, אז ככל הנראה הייתם קוראים את הלינק, בודקים ומאמתים, ואם הלינק לא היה נכון, הייתם מעלים אפילו לינק להפריך אותו. אבל נניח שאתם לא מוכשרים וטרחנים כמו חנן. המינימום שהיה אפשר לדרוש מכם הוא לקרוא את הלינק, נכון?

אבל אם הייתם ynet, ולא סתם איזה בלוגר, מה היה הסטנדרט שהייתם דורשים?
סעיף 5(א) לתקנון מועצת העיתונות קובע: "לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העתון והעתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין." סעיף 4(א) לאותו תקנון קובע: "לא יפרסמו עתון ועתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק, מטעה או מסולף." למרות שניסיתי, ואף ניסיתי קשות, למצוא קשר בין הנאמר בתקנון למה שהתרחש היום, לא הצלחתי. למען ההבהרה, מטרתי כאן היא לא להוציא את דיבתה של ynet ולא לפגוע בה, כי אני בטוח שדברים כאלו קורים מדי יום בתקשורת, בגלל הרצון להעלות על סדר היום דברים חשובים ובמיוחד כדי לקדם אג'נדה חשובה ונחוצה. הקרבנות הקטנים, אלו שלא באמת יכולים לצעוק, הם הבעייתיים כאן.

ביום שלישי שעבר, 30.05.2006, בדיוק לפני שבוע, פרסם אחי הקטן פוסט בבלוג האישי שלו תחת הכותרת "יום השטן קרב ובא!", באותו הפוסט הזמין את חבריו הטובים אליו לצפיה בסרט. ביום שני, 05.06.2006, הגיבה באתרו של אחי "משמרת בעלי החיים", זו הזהירה אותו כי התעללות בבעלי חיים היא עבירה על החוק. אותה משמרת בעלי חיים כנראה לא היתה זהירה מספיק, שכן, בדיקה קצרה היתה מגלה כי לא רק שאחי הקטן צמחוני, אלא גם הוא אוהב חיות ומסרב להאכיל את הכלבים שלו בבשר. לתלונתה של משמרת בעלי החיים הגיב טל והבהיר לא מתוכננת כל התעללות בבעלי חיים אלא מסיבה שלו ושל חבריו.

היום, בשעה 14:55 העלתה דורית סיטון מynet ידיעה, לפיה (הטקסט המקורי) מתכננים אחי וחבריו ל'חגוג' את יום השטן, לאחר שבכותרת המשנה נאמר כי חברי כת השטן יעבירו את החג בשחיטת חתולים. הכתבת, מבלי לבדוק, מבלי לוודא ואפילו מבלי להכנס ללינק כדי לראות שלא מוזכר רצח חתולים בשום מקום בו, העלתה ישר את הידיעה לעמוד הראשי של ynet. חיש מהר, אחי החל לקבל טוקבקי נאצה, בין היתר תגובה שלוש באתר אמרה כי אחי צריך טיפול דחוף, איומים בשחיטה מתגובה 29, קללות מתגובה 32, כונה חולה נפש על ידי מגיב 34, כונה מטורף על ידי מגיבה 38, 'לא נורמאלי' על ידי מגיב 44, באתרו שלו כונה "אידיוט מוחלט", "יצור אומלל" על ידי בוקסר, ו"דביל ומפגר" על ידי לי.

איש מבין שלל המשמיצים לא טרח אפילו לקרוא את הפוסט בבלוג, אחי נפגע קשות ובכה. כאן אני נכנסתי לסיפור. בערך בשעה ארבע, שעה לאחר פרסום הסיפור, ולאחר שאחי קיבל מאות כניסות לאתרו והשמצות אישיות, הוא ירד אלי בוכה, לא הבנתי בתחילה מה הוא רוצה, אך לאחר שנכנסתי לכתבה חשכו עיני. ישר התקשרתי לדסק של ynet וביקשתי לדבר עם הכתבת. זו הורידה מהר את הקישור, אך לא הסכימה לפרסם התנצלות. כל שזו עשתה היה לכתוב "בשיחה עם ynet אמנם הבהירו כותבי ההודעה כי לא התכוונו ברצינות לממש את הבטחתם אולם בעמותה חוששים כי חברי כת אחרים יתעללו בחתולים כחלק ממנהגי הכת." וזאת לאחר שלא היתה מעולם כזו הבטחה, לא היתה כת ולא היה כל אזכור לרצח חתולים. ביקשתי בשנית מynet לפרסם התנצלות, ואלו סרבו.

לזכות "תנו לחיות לחיות", לפחות, יאמר כי לאחר שהתקשרתי אליהם, אלו התנצלו במהרה ואפילו ביקשו לדבר עם טל כדי למנוע את אי הנעימות. הם עשו כמיטב יכולתם על מנת לתקן את הבעיה. לאחר ששלחו לו מייל התנצלות הוא נרגע מעט, אבל לא מספיק. הוא עדיין בכה בגלל מה שפורסם בynet.

שוב, סעיף 7 לתקנון מועצת העיתונות קובע: "טעויות, השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי." כל שאחי ביקש היה שתפורסם ההתנצלות באתר באותו מקום שהיא פורסמה, בעמוד הראשי בלינק. אחי רצה שיבינו שהוא לא קשור לכת השטן, ושבכלל לא התכוון לעשות את מה שהשתמע בכתבה שהוא הולך לעשות.

אני תקוע עם אח פגוע, ושיחה עם עורך הדין של ynet בטלפון כדי לגמור את כל העניין. הוא אמר בהתחלה שמדובר בקישור שאינו קשור לשחיטת החתולים ואינוסם, ואינו מבין כלל איך אפשר להבין את זה מההקשר. והסכים, לפנים משורת הדין, לפרסם את ההבהרה. כל אי הנעימות הזו היתה יכולה להחסך אם הכתבה היתה נבדקת, נעשית כמו שצריך ולא עולה סתם כך.

אולי בפעם הראשונה בחיים הרגשתי היום מה זו אחריות ומה זה דאגה. ישבתי בשיעור ולא הצלחתי להתרכז בכלום חוץ מאחי הקטן וחוץ מלבדוק שהוא יהיה בסדר. לא רציתי שום דבר חוץ מזה שהוא ירגע. אחי הקטן, שכל כך רצה להתפרסם ואפילו התבכיין כשאני הייתי הקלינגר שמקבל את תשומת הלב, קיבל את הלינק שלו. קיבל תעבורה מynet, אבל בצורה רעה. מה שחשוב הוא שעכשיו הוא יודע שהכל בסדר, שעכשיו הוא רגוע.

ולמרות שבבוקר הוכרזתי רשמית, טרם קיבלתי אף לא הצעת נישואין אחת. אולי כי לא הופעתי ברשימה הרשמית, אלא רק ב"כדאי לשים לב גם ל..."

מתוך מגזין דה-מעארקר, 40 הצעירים המבטיחים מתחת ל40.

אני גם פנוי לדירקטוריונים אם מישהו מעוניין.

ז'ק דרידה, אבי הדקונסטרוקציה, גרס שהמילים עצמם מציגות את שדות הכח שמשפיעים על החברה. באמצעות בחינת השימוש במילים עצמן, ניתן לראות מה היו הויכוחים שנטשו בחברה, מה השפיעה עליה וכיצד התעצב מושג הטוב והרע כאן. אני רוצה לקחת אתכם היום למסע בין אלפיים שנות, ולהציג סִיפֶּר אחר, את זה של הפיראטים. את הסיפור של המילה פיראטיות.

מקור המילה Pirate באנגלית הוא גרקו-לטיני, מילון מירים-וובסטר מגדיר פיראט כאדם המנסה, מהמילה היוונית peiratEs. אולם, הנרטיב שעוקב אחרי הפיראטיות, שאנו מכירים כשוד-ים, הנרטיב המנצח, הוא הנרטיב שמציג כיום את שודדי זכויות היוצרים כאויבי האנושות, עד כדי כך שממשלת ארצות הברית צריכה להלחם עבורם ולנסות לסגור את שרתי מפרץ הפיראטים בשוודיה, רק כדי לגלות את נואלות נסיונם.

הסיפור המוכר על כיצד הפכה המילה למייצגת את הרשע בעולם אינו דורש הסבר; הסיפור על הנרטיב שלא צלח, לעומת זאת, מעניין יותר...

בעוד שהמילון הלטיני שבידי מתעדכן תכופות (הגרסא שלי מ1959 ומילון האוקספורד שלי מ2003), ההיסטוריה לו. ובאמצעות שימוש באטימולוגיה, הגיון פשוט ותהליכים היסטוריים, ניתן לשחזר את הנרטיב שלא צלח (נכון להיום) ושמסתמן שיצלח בקרוב. במילונים הראשונים שנמצאו בחזקת החוקרים, המילה פיראט ייצגה סוג של ספינה, ורק בשלבים מאוחרים יותר התפתחה הפיראטיות כשוד באמצעות ספינה, כמו שהתפתחו מילים אחרות שנגזרו מפועל הכלי שמבצע אותן. אם כן, מדוע באה המילה פיראטיות לייצג ספינה?

המילה Port (שער, מעבר, נמל) שקרובה למדי לשמה של עיר הנמל פיראוס (pīrē`əs) (לא בכדי המילה מעל פיראט במילון הלטיני היא פיראוס) היא ההסבר; הפיראטים היו שוכני נמלים, הם היו אלו שהביאו את הסחורות לאורך הארץ (שעוד לא היתה עגולה) ודאגו למעבר סחורות. אכן, מדי פעם היו ספינות שוד, ואלו פגעו בזכויותיהן החוקיות של אחרים, אך עיקר המשמעות באה ממביאי הבשורה, המגיעים לשער.

דווקא הפיראט, השוכן בנמל, היה זה שהביא את הבשורה, וזכה לתהילה רבה, כמו פיראטים רבים כיום שעוד מתהדרים בשמם. וכמו הפיראטים של אז, גם הפיראטים של היום הם אלו שקידמו את הטכנולוגיה (יחד עם תעשיית הפורנו) פורמאט הMP3, נגני המדיה הקטנים, מהפכת המזעור וזכרון הפלאש, הפיכת המחשבים למכונת בידור, דרישות למאיצים גרפיים חזקים יותר, הגידול בצורך בצורבי תקליטורים, הגדלת הקיבולת של כוננים קשיחים וניידים, הגדלת רוחב הסיבים האופטיים והמהירות באינטרנט, פיתוח של פרוטוקולי p2p לשיחות ולהעברת קבצים בצורה מאובטחת ואפילו יכולות הצפנה לכל נפש, כל אלו לא היו באים לעולם ללא פיראטיות.

חברות הענק שמייצרות טכנולוגיה מרוויחות מיליונים מהפיראטיות, בעוד שהן מעלימות עין ממנה, ומנגד, חברות המדיה מנסות להתנגד לטכנולוגיה, במקום לזרום איתה. חוקים כמו הDigital Millenium Copyright Act שאוסר על פריצת מערכות הגנה שאוסרות על שימוש בקניין הרוחני שרכש הלקוח בכסף, יחד עם מעבר למשמעות שונה לגמרי של קניין, כשהשירים שאתה רוכש כלל אינם בבעלותך, יגרמו רק לדבר אחד, למלחמה שתגמר רע.

בעוד שלרכוש נגן מוזיקה נייד לא עולה יותר מכמה מאות שקלים, למלא אותו במוסיקה יכול לעלות פי 50, ואולי פי 500 מהעלות של הנגן, כך שהתמריץ הוא תמיד לרכוש חומרה יותר טובה ויותר חזקה, ולגנוב את מה שניתן לגנוב, את הקניין הרוחני. בניגוד לגניבה שבוצעה על ידי פיראטים בימי עבר, כיום כשפיראט גונב, הסחורה נשארת אצל מי שקנה אותה כחוק. מי שמפסיד הוא מי שמכר לקונה את הסחורה, שכן זה לא קונה אצלו (וספק אם היה קונה את אותה הסחורה בכלל) כדי לפצות את המוכר על הפסדיו הוירטואלים, שלא באמת היו הפסדים, אפשר לנקוט בצעדים רבים, אבל בטרם האולפנים וחברות התקליטים מתחילות לצאת במרדף אווזים מוטרף, שצפוי להסתיים בקול ענות לאחר שהחל בתרועה רמה.

אם חברות המדיה לא יתעשתו וימשיכו במסעות נגד משתפי קבצים, אלו יפנו למדיות אחרות, שיכולות רק להפיל את ההגמוניה הקאנונית של תרבות הפופ. סרטים עצמאיים יופצו ברשת, מוזיקה נטולת הגבלות ונז"ק (ניהול זכויות קניין( תופץ תחת רשיונות שיתופיים, כדי לומר למאזינים: אנחנו רוצים שתבחנו לבד את המוזיקה. אם תאהבו אותה, תקנו, תבואו להופעות, תשלחו פידבק או אפילו תתרמו כסף. אם לא תעשו את זה, אנחנו נפסיק לעשות מוזיקה.

לפני מספר ימים שחר אילן הציג ב'הארץ' סקר (ואני כל כך אוהב לשמוע סקרים, כי הם בדרך כלל לא רלוונטיים) לפיו יותר ממחצית האוכלוסיה, או אפילו הרבה יותר ממחצית האוכלוסיה מאמינה באלהים. יותר מזה, הסקר הציג כי על כל ישראלי שמאמין שמוצא האדם מהאבולוציה, יש שניים שמאמינים שהמוצא הוא מהאל. לא שאני פוסל את האפשרות הזו, אני פשוט חושב שהמדינה שלנו הולכת קצת אחורה. אחורה בכלל כך הרבה מובנים, בעיקר בגלל שאני רואה את ההשלכות של ההתלאהות של החברה.

לצערי, אולי, פחות ופחות צעירים מתעניינים במדעים מדויקים ובמדעי הרוח. טענות לוגיות פשוטות לא מובנות על ידם, הם מדקלמים, כמו חולי דוֹגמה, את שקראו בספרי הלימוד, ולבסוף, כשמעמידים אותם מול הגלובוס, הם כושלים מלמצוא את ישראל (תסכולים של יום שבו לימדתי היסטוריה וניסיתי להסביר היכן ישראל נמצאת ביחס לאירופה). היחס המקל בישראל לבגרויות, לפיו ניתן לגשת אינספור פעמים ולהשאר עם הציון הגבוה ביותר, מצד אחד, הורדת רמת הבחינות מצד אחר, ולבסוף גם לגלות ששיעור הזכאים יורד, הכל מראה על כשלון של המערכת.

הבעיה העיקרית עם ל., אחת מתלמידותי, היא לא שהיא טפשה, ולא שהיא לא מצליחה להבין, אלא שהיא מעולם לא קראה ספר אחד בחייה; יותר מזה, היא גם לא ניסתה. היא יודעת את כל קורות החיים של הסלבס שמופיעים בטלויזיה, אבל לכשהראתי לה כריכה של ספר שהכיל מספר תמונות של ידוענים למדי, היא כשלה לזהותם. הידוענים היו: היטלר (אותו היא כן זיהתה), המלכה אליזבת', אלביס פרסלי, מוחמד עלי, מיק ג'אגר, מרטין לותר קינג, רוזה פרקס, והביטלס. לא משהו קשה מדי, לא אנשים שלא מופיעים מדי פעם בטלויזיה.

עכשיו, היה קל להאשים את תרבות האינסטנט שלנו. הכל נמצא בגוגל, הכל שם. אפשר פשוט לחפש; ואז אני נזכר במה שתלמיד אחר שלי עשה לפני שבועיים. הוא היה צריך להגיש עבודה על הרצל, והוא חיפש בגוגל. בסוף, הוא הגיע לדף על 100 שנים לפטירתו של הרצל. הוא עשה קופי פייסט, עם כל הלינקים, ונתן לי לבדוק. לכששאלתיו לגבי התוכן בדף הוא אמר לי: "זה לא משנה, המורה צריכה לראות שהצלחתי למצוא חומר", ואז כשראיתי שאפילו להעתיק את הכותרת הוא כשל (היא היתה "בנימין זהב הרצל") ושהוא לא יודע מה כתוב בדף אפילו (שהכיל פרטים שגויים, וכן שיחה רלוונטית ל100 שנים לפטירתו) החלטתי להשמיד את הדף, לנתק לו את המחשב מהאינטרנט ולהושיב אותו מול ספר.

ומה אתם חושבים שהוא עשה? הוא הלך הביתה.

אני לא יודע למה, אבל אני לפעמים לוקח את זה אישית; אני מנסה ללמד אותם עד הסוף, מנסה ממש להקנות להם ידע, ולא רק לעזור להם לעבור בחינות, כי אני רואה מה דורשים מהם בתיכון. תלמידה אחרת שלי הגישה עבודת בגרות במסדי נתונים. היא הרכיבה מערך בAccess שמנהל ספריית וידיאו. את אותה מטלה אני הגשתי בשנה א' כשיעורי בית בשיעור השני בקורס מערכות מידע. לא משהו שלקח לי יותר משעתיים. היא עבדה על זה כמעט חודש; לבסוף, כשהיא שאלה אותי למה אין לנו Access במועדון, אמרתי לה שאין לנו כסף לרכוש תוכנות של מיקרוסופט, אז יש אופן אופיס. זה לא הספיק לה. היא רצתה את המקורי...

זה לפעמים משגע אותי. מצד שני, אני גם משגע טיפה את התלמידים, אני לא נותן להם להשתמש במחשבון (כי לדעתי, ותקנו אותי אם אני טועה) לא צריך לחשב במחשבון 27 + 15 או 25 * 7, או אפילו 52/13, והם? בשביל 12*4 צריכים את המחשבון. הם מנוונים לעצמם את השכל.

אולי אני יותר מדי אולדסקול, יכול להיות. יכול להיות שאני לפעמים קצת פסיכי, אבל אני מאמין שאם הם לא יתאמנו הם לא יצליחו.

בכל מקרה, צריך להפסיק עם הקיטורים בשלב כלשהו.

הרכב של שלושה שופטים הכריע לפני יומיים בתיק של סנאו נ' DirecTV ואחרים לטובת DirecTV. סנאו תבע את DirecTV בעילה לפי חוק הSCA - החוק לתקשורת בטוחה, חוק אשר מגן על זכויותיהם של בעלי מידע במידע ומונע את הגישה לאנשים אשר אינם מורשים (דומה לחוק המחשבים בישראל בצורה מסוימת), בית המשפט לערעורים בסירקט ה-11 דחה את תביעתו.

הרקע העובדתי לתביעה היה כדלקמן: בסוף שנות ה90 החלה DirecTV לתבוע לא מעט אנשים שהפרו את זכויותיה בשידורי לווין, סנאו הקים אתר המסייע לאלו שנתבעים ואסר על הכניסה לאתר מאת אלו שמשתייכים לDirecTV או לזרועותיה הארוכות. לאחר שאלו נכנסו לאתר, והפרו את תנאי השימוש, סנאו תבע אותם על שימוש לא מורשה במידע.

לכאורה, סנאו הוא בצד של "הטובים", שכן הוא מגן על אזרחים מפני תאגיד דורסני שמנסה לתבוע אותם; אם כן, מדוע התייצב הEFF לצדה של DirecTV, ומדוע פסיקה זו דווקא מגינה על חירויות הגולשים? זו שאלה קשה, שדומה שצריכה הסבר בכדי שתובן כמו שצריך. את אותה הרגשה קשה היתה דווקא כשבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בפני כב' השופטת שטופמן, הכריע בתיק של ספידי, שם מנהל אתר תבע ספאמר על השגת גבול במטלטלין והתקפת שרתיו, ותביעתו נדחתה, למרות שזה אסר על שימוש באתרו למטרות פרסום.

אולם, דווקא שם בית המשפט אישר שכללי השימוש אכיפים, רק קבע שאלו לא הופרו, כשאמר:

"פירוש סביר של סעיף 7 לכללי השימוש הנ"ל, תומך בפרשנות, לפיה התכוון בעל האתר לאסור פרסום מידע בעל אופי מסחרי בפורום. מסקנה זו מתחזקת, גם לנוכח האיסור לעשות שימוש בשירותי הדואר שמציע האתר, למטרות מסחריות."

כלומר, בית המשפט כן מקבל את הטענה כי תנאי השימוש אכיפים, אולם, הצגת התוכן באינטרנט אינה יכולה להיות מוגבלת שכן נקבע כי לנתבע היתה זכות לגשת לאתר ולקרוא את המידע.

שני פסקי הדין הללו, בעצם, מתחברים יחדיו ויוצרים פסיקה חדשה וחשובה מאוד; הפסיקה לפיה האינטרנט הוא חופשי לכל ואסור למנוע מאיש את הגישה לאתר אלא אם מונעים אותו מכלל המשתמשים. כלומר, מאגרי המידע באינטרנט מתחלקים לשתי קבוצות, לכאורה, לאחר פסק הדין הזה. האתרים הפרטיים והאתרים הציבוריים. אתר פרטי הוא אתר אשר בכדי להרשם אליו דרוש המשתמש להכלל בקבוצה כלשהי, לקבל הזמנה פרטית או לעבור תהליך סינון ראשוני, בעוד שאתר ציבורי הוא אתר בו כל אחד זכאי להרשם. אסור להפלות בהרשמה לאתרים ציבוריים, ותנאי האוסר על ההפליה המדוברת לא בהכרח יהיה קביל.

מה אם כן, הייחוד בפסיקה הזו, ומדוע היא חשובה בכלל? הפורום עצמו הוא מאגר מידע, כמו כל לוח וירטואלי, ואליו, כל עוד לא נמנעה הזכות לגשת, יש זכות לכלל הגולשים. יותר מזה, יכול להיות שפסק הדין בנוגע לNRG נגד AllJobs (הלינק לבקשה בעליון שדוחה צו מניעה), שבו תבעה NRG את אתר AllJobs על שימוש במידע הקיים אצלה בלוח המודעות הוירטואלי, יהיה פתאום משמעותי יותר, שכן פסק הדין בעניין סנאו מגן כעת על הזכות של כל גולש לגשת לנדל"ן הוירטואלי ולקחת מידע, כל עוד זה לא נאסר על כלל המשתמשים והותר למשתמשים ספציפיים.

חשוב להבין גם את היקף היריעה לפיה סנאו תבע, ואת השלכות הרוחב של פסק הדין. פסק הדין לא חולל מהפכה בתחום האינטרנט, הוא גם לא קבע שהסכם שימוש אינו אכיף כלל, אלא קבע שיש דברים שמוצגים לציבור הרחב, וככאלו, אי אפשר לאסור אותם מאדם ספציפי בלי להחיל מערכת סינון ו\או הגנה. לדוגמא, אם סנאו היה חוסם את כתובות הIP של חברת DirecTV וגם דורש רישום עם כתובת מייל ואוסר על רישום של מיילים מחברה זו, סביר להניח שהפסיקה היתה יכולה להשתנות, אם כי לא בטוח. צריך להבין שההבדל הוא בין מועדון אקסקלוסיבי (אשר פוסל קבוצה מסוימת), לבין מועדון אינקלוסיבי (אשר מכיל רק קבוצה מסוימת) ורק המועדון האינקלוסיבי זכאי להגנה על המידע העובר בו.

"מה זאת אומרת מה אני יודע?”... "למה בכלל את שואלת?” שאלתי את יעל. היא המשיכה ללגום מהגליאנו, מצמידה את שפתה התחתונה לכוס הסניפסטר, נושמת עמוק את אדי האלכוהול. היא התיישבה בספה, תוך שהתריסים עדיין מוגפים מאז עזיבתי את הדירה והמזגן עדיין מטרטר; היא שיכלה רגלה ואמרה: “אולי זה קשה לך להבין, אבל כל מה שכאן מסתובב סביב ירון ודנה. אם הוא לא היה עושה את מה שהוא עשה לדנה, רוב הסיכויים שעינת שלי לא היתה נלקחת. הוא רצה אותה רק כי היא היתה כל כך כמו דנה, והוא החזיר לי על כל הכל.”

"כמה טוב הכרת את דנה?” שאלתי את יעל, “את יודעת אולי למה עשו לה את מה שעשו לה?”; ... “אתה חושב שבמקרה דנה חטפה מכות באותו פאב שממנו ירון יצא לפני שהגיע אל מותו?, הכל נראה לך צירוף מקרים אחד גדול?” היא שאלה אותי. “אני לא מבין את הקשר, אולי אני תמים, ואולי אני לא חכם מספיק, אבל מה הקשר?”. “יש כאן מישהו שמנסה להתנקם בדנה וירון, מישהו שככל הנראה לא ממש אהב את מה שהם עשו. במיוחד בגלל היום שבו הם עשו את זה.”. “את מדברת על היום של הלוויה?” שאלתי אותה, למה שמישהו חוץ מנרי ירצה לעשות משהו? ונרי? נרי בכלל כבר לא בעניין. “אני לא מדברת על הלוויה, אני מדברת על דברים אחרים שהלכו שם, אבל אם אתה לא יודע, טוב שלא תהיה במעגל המסוכן הזה, מספיק אני, דנה, ליאת ומורן בסכנה, ואולי גם יואב. אתה יכול עוד להיות בטוח.”
"על מה את מדברת?” שאלתי אותה. “יש משהו מסוים שאני לא יודע?”. “אתה כנראה לא מבין; אל תדע, יותר טוב לך לא לדעת. זה מה שניסיתי להגיד לך כל הזמן, גם אז, כשהיית אצלי כל הלילה, ניסיתי לבדוק אם אתה יודע על זה, אבל כנראה שלא, ויותר טוב שכך.”. “אולי נשב לקפה? אני אזמין אותך, כפיצוי על הזמן שבזבזת לידי, בתור זה שהיה שם והקשיב.” היא הציעה; אני כבר לא ידעתי אם לסרב או לקבל את הבקשה, לא הבנתי מה הולך כאן. “תקשיבי, נראה לי שאני אלך הביתה, אני תשוש, אני רוצה לנסות לישון, פעם אחת בחיים, חוץ מזה, יש היום עוד מסיבה" אמרתי לה, תוך שאני משקר והיא יודעת את זה. “איפה המסיבה? בבר?” היא שאלה אותי, ולא ידעתי איך לשקר לה כבר בחזרה, “לא, זו מסיבה כזו מאוד פרטית, מהסוג ששני אנשים נפגשים ועושים מסיבה לבד". וקיוויתי שהיא תבין.

היא ליוותה אותי לדלת, ואמרה לי: “אתה יודע שככל הנראה אתה לא תראה אותי יותר, ואם תראה אותי בבר מדי פעם אני אתעלם ממך, אתה לא ממש היית צריך לדעת את זה, פשוט חשבתי, מאיך שאתה מתנהג, שאולי... אולי ... יש לך משהו שיוכל לעזור לי לפתור את הבעיה.” היא התקרבה אליי וניסתה לנשקני; קיוותה שאולי אני מבלף או משהו, מסתיר ממנה שלא בכח ושלא בזכות מידע שיקר לה. אבל לאו, המשכתי במסעי החוצה.

אז מה היה כל כך קדוש בקשר בין ירון לדנה, חשבתי לעצמי. לא הבנתי מה הולך כאן. לא רציתי לחטט יותר מדי, להפוך איזו אבן ולמצוא נחש, אבל גם לא רציתי להשאיר את הסוגיה לא פתורה בראשי. אני מאלו שלא יכולים להשאר עם חידה לא פתורה, אני אעדיף לא לעשות דבר מלבד החידה מאשר להניחה בצד. חשבתי אם ללכת לארכיון ולבדוק קצת על המוות של ירון או אולי ללכת לבדוק על הקשר בין השנים, להתחיל לשאול. לא ידעתי כמה זה יעזור, לא ידעתי מה אני פספסתי.

מה יש לו, לירון אוחנה הזה עם אותה דנה? מה היה ב25 בספטמבר שגרם ליום הזה להיות כל כך מיוחד? לא היה ירח מלא ולא היתה רעידת אדמה; גם זה לא היה יום מיוחד, אלמלא אביו של נרי היה נפטר באותו היום. אביו של נרי נפטר בנסיבות טבעיות, עד כמה שסרטן הוא טבעי. אבל הסרטן היה כל כך קטלני, זה היה מהיר וכואב. אולי בעצם הדבר הטוב היחידי שהיה בכל הסיפור הוא שהוא נגמר כל כך מהר. בכל התקופה שנרי ודנה היו ביחד, נרי ניסה לשכנע את דנה להשפיע על אביה להכניס תרופות נוספות לסל התרופות, ובמיוחד התרופה הנסיונית שבדקו עליו, שהיתה כל כך יקרה. נרי עבד שעות נוספות, וכל המשפחה בעצם, והכל כדי שהוא יוכל להחזיק את אביו עוד יום או יומיים בחיים.

דנה, מצד שני, לא דיברה עם אביה, היא ראתה את אביו של נרי הרבה יותר בתור אב שלה מאשר אביה שלה. אביה היה קר ורע, לא אהב אותה ולא רצה לעזור לה. דנה רצתה לעשות כמיטב יכולתה על מנת לעזור לנרי, היא שילמה באותה העת על טיפול. זו היתה מחילת העוונות שלה. זו היתה דרכה להרוויח את מקומה בעולם הבא. אף אחד לא ידע בדיוק מהיכן הכסף, ואף אחד לא שאל. רק אחרי שהם נפרדו דנה התוודתה בפני שהיא לוותה כסף מהבנק, כמה שהבנק נתן לה, רק כדי להחזיק אותו בחיים.

אז מה היה כל כך מיוחד ביחסים בין ירון לדנה?

---

צעדתי הביתה, עוד טיפה מסוחרר מהאלכוהול, דרך הקריה ודרך מרכז תל-אביב. הצחנה בסיטי, המכוניות, חוסר היכולת של אנשים לחצות את הכביש בצורה מושכלת, כל אלו גרמו למוות. לתוך המוות הזה כולנו נולדנו. כולנו הרווחנו משהו מהמוות, בלי יוצאים מן הכלל. הורי כולנו היו מעורבים בתכנון החברה המודרנית כמות שהיא; העדפנו להתכחש לכך ולחשוב שאנחנו אלו שהולכים לשנות את העולם שהם בנו, בלי להודות בכך שהם בנו עולם זה.

הלכתי מתחת לגשר בקרליבך, אותו גשר שאביו של ירון תכנן. הגשר עלה מיליונים, אבל גם חסך הרוגים בתאונות דרכים, חסך זמן הגעה לבתים, הגשר בעצם שירת פונקציה חברתית. וירון? במקרה הטוב הוא היה משרת את עצמו. אם היינו בארצות הברית, סביר להניח שיסודות הגשר הזה היו בנויים מעצמותיהם של עשרות מתנגדי שלטון ו\או כרישי מאפיה קטנים.

החום יקד מעל ראשי, כבר עברה שעת הצהרים, אך לא יכלתי להמשיך. פתחתי את תיקי להוציא את האייפוד, אבל פתאום הבנתי: הקלטתי את השיחה עם יעל. רציתי לשמוע את השיחה, להבין מה פספסתי. לא היה שם יותר מדי, שום דבר מיוחד, חוץ מהסיפור על הקנאה. דנה רצתה לגרום לנרי לקנא, לא להיות עם ירון; אולי זה חלק מהסיפור? אבל אז מה הקשר למוות של ירון? מה הקשר כאן לכולם? אולי יש עוד משהו שאני מפספס? הנחתי את המקלט והמשכתי במחשבות אל תוך הכלום.
המשכתי להרהר, הדמדומים התחילו לרדת על תל-אביב והבנתי שאין כאן יותר מאשר מסע אווזים מטורף, היכול להיות שירון אנס את דנה כשם שאנס את ליאת?

הרהורים הם לא דבר חיובי; הם לא חיובי כי בדרך כלל נתקעים בסופו של דבר בקיר. וזה מה שקרה לי, עמוד התקיף אותי, הוא נעמד שם, באמצע הרחוב, ורץ לכיווני. כאילו לא ראה אותי הולך שם, מהורהר. האם זה היה תכנית זדונית של גברת הגורל? נפלתי על האדמה; ראשי סבב, המחשבות לא הסתדרו, והכל עצבן אותי. איך נתתי לעצמי לפול ככה למטה שם. על הרצפה, חבול; משלט של ‘חברוני שלטים בע"מ’, אחת מחברות הבת של אביה של דנה, המושחת וההרוס, מתחת לגשר שנבנה על ידי אוחנה מהנדסים, של אבא של ירון. אולי זה עוד צחוק גורל... כשאני לא מבין איך החיבור בין ירון לדנה, אני מוצא את עצמי תקוע בין השלט של דנה לגשר של ירון.

---

קמתי. ניגבתי את הדם שניגר ממצחי. אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתקדם; המשכתי לכיוון ביתי. ציפיתי אולי להארה, אולי סתם לאיזה משקה קטן שיעביר לי את הכאב. אף פעם לא כאב לי יותר מדי. בדרך כלל החלמתי מהר מכל כאב. הם היו עוברים מהר, בלי שאני אצטרך לחשוב עליהם ובלי שאני אצטרך לקחת כלום. לא הייתי לוקח תרופות ולא הייתי מקשיב לרופאים. הכל עובר, גם הכאב.

פתחתי את דלת הבית; שוב בדקתי שאף אחד לא ניסה לפתוח אותה קודה. שוב פחדתי שמישהו עוקב אחרי והלכתי סחור סחור כדי שלא יגלו היכן אני גר. שוב בחרתי את הנתיבים הלא נוחים, ושוב בהיתי בכל אדם ברחוב כדי למנוע את הסיכוי שמישהו מהם הוא ההוא שמחפש אותי. ההוא שאורב לי בפינה. תהיתי אם להתקשר לדנה הביתה, לראות שהיא בחיים, או לא לעשות את זה. אולי היא תענה לי והכל יהיה בסדר? אולי היא לא בסדר ואני אפחיד אותה יותר. אני לא יודע. אני רק יודע שאם אני לא אבין מה היה בינה לבין ירון, ומה היה כל כך מיוחד שם, אני עוד אמות מסקרנות.

החתול מת מסקרנות, אני לא מתכנן למות היום. לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג. אפס... חמש... אפס... שלוש... שבע... שתיים... ארבע... שתיים... ארבע... אחד...; הטלפון החליט להשמיע לי כל מיני מנגינות; שיר קיטש משנות השבעים במקום צליל. לא רק שלא סבלתי את השירים האלו, אלא גם לא ידעתי איך אני הולך לדבר איתה. המתנתי. בית, פזמון, ותו לאו. “שלום, הגעתם לתא הקולי שלי. אני לא יכולה לענות, אז תשאירו הודעה... הרבה אור ואהבה".

אור ואהבה, זה בדיוק מה שדנה היתה צריכה. איך לעזאזל אני אדע איפה היא. האם היא בבית? האם היא בבית חולים? האם היא מובאת לקבורה במקום כלשהו? לא יודע. מה אני צריך לעשות? איך אני בודק את זה? איך אני לעזאזל פוגש אותה ושואל אותה, בלי לפגוע בה, בלי להפריע, בלי להרים איזו אבן שיש תחתה נחש. המפתח לדנה צריך לעבור דרך נרי. אולי הוא יסכים לומר לי מה עבר עליה באותה העת? אבל מה נרי יאמר לי? ואיך אני אצדיק את השיחה הזו אחרי כל כך הרבה זמן? אחרי נתק, אחרי שהוא חושד בטח שאני מסכסך. האם הוא יסכים בכלל לדבר איתי עליה? הוא עבר לא מעט, ורוצה רק שקט.

הטלפון צלצל. זו כן היתה דנה. “הלו?” היא שאלה. “את בחיים? את בסדר?”... “כן, אני בחיים, לא אני לא בסדר.”; “את רוצה אולי להפגש? שאני אבוא להביא לך משהו?” ... “לא; אני רוצה למות... אני לא רוצה לחיות ככה יותר, אני לא מרגישה כאילו יש לי סיבה.” ... “למה? מה קרה? מי עשה לך את זה? הגשת כבר תלונה?” ... “אני לא יכולה להתלונן במשטרה, זה הם. הם רוצים לקחת אותי.” ... “מה קרה לך? למה את חושבת שזה הם?” ... “הם? אני לא אמרתי שזה הם; תעזוב. אולי תבוא, נדבר על הכל?” ... “את תסתדרי עד שאני בא?” ... “נראה לי. תגיע, אני אספר לך הכל".

לא ידעתי איך אני מגיע. יותר מדי אלכוהול, דם מהמצח, וכאב ראש. איך לעזאזל אני אגיע אליה? אולי במונית. התקשרתי למונית, וחיכיתי למטה שהיא תגיע. לפחות דבר אחד היה נחמד בישראל, הנהגים לא היו עובדים זרים שלא מסתדרים איתך. נכנסתי למונית והדרכתי אותו, איכשהוא, אל דנה הביתה. עם ההדרכות שלי אז מזל גדול שהוא לא נתקע בשום דבר ושנשארתי בחיים. מצד שני, אני גם לא ממש ידעתי איך אני מצליח לדעדע אל דנה הביתה.

טיפסתי את מדרגות ביתה, אט אט, מדרגה מדרגה; דלתה היתה פתוחה. אולי היא בדיוק פתחה לי את הדלת בזמן שהיא מתקלחת או משהו. התיישבתי בסלון וקראתי בשמה אך היא לא ענתה. התחלתי להסתובב. דפקתי על דלת חדר השינה הסגורה, אך כלום, ללא תשובה. פתחתי את הדלת.

גופתה היתה מוטלת על המיטה; לא ידעתי אם היא נרדמה או התעלפה מעייפות, תשישות, כאב או רעב. היא שכבה שם ישנה. נשמה ונשפה. תהיתי אם להעיר אותה או לחכות. קמתי לנעול את דלת הבית, לפחות, כדי שלא אצטרך לדאוג.

---

אנשי הפירורים הוא סיפור בהמשכים, תחת רשיון קריאטיב קומונס (לשימוש בלתי מסחרי), שיכתב בשנה הקרובה, עמוד עמוד בכל פעם, תוך כדי קבלת פידבק ועזרה מהקוראים כאן (אם בא לכם). אני אשמח אם עוד אנשים יכתבו פרקים, או בכלל יציעו המשכים מעניינים.

תוכן עניינים:

פרק אחד: אסקפיזם

פרק שתיים: הוידוי

פרק שלישי:: ההתאבדות שלא היתה

פרק רביעי:: הצייד

פרק חמישי:: נערה אובדת

פרק שישי:: חד כתער, חלק כצלופח

פרק שביעי:: זיון ארוך ונח כנגד הקיר

פרק שמיני:: מדרגות

(אתם כאן)

0. ניכור

שש-מאות אלף כלי רכב עוברים בנתיבי איילון מדי יום ומרבית המכוניות נוסעות בו כחמש פעמים בשבוע. הסבירות היא שתראו את האיילון דוּד יותר מאשר שאתם רואים את חלק מחבריכם, ולכן חשוב שתכירו אותו. הידעתם למשל שהצבע האהוב על האיילון דוּד הוא כתום?

1. קרדיט

כמו האיילון דוּד, כמו יובל דרור, כולם מחפשים אחרי קרדיט, כך ראיתי אתמול חבר נשבר מחוסר אקרדטציה. יובל אומר ש:"עיתונאים עובדים בשביל שני דברים: כסף וקרדיט ולכן כאשר גוזלים ממך קרדיט אתה קצת מתרגז." אבל זה לא רק אצל עיתונאים. כולם מחפשים את הקרדיט, את התודה הציבורית, להראות לכולם שאתה שם. בלי הקרדיט אתה בעצם כלום.

כל שהאיילון דוּד רצה הוא עשר דקות בדודו טופז, זה ואשה בת 40 עד 60, קרדיט, לא כסף.

כל שהחבר רצה אתמול היה שיגידו את שמו, שיחייכו אליו כשהוא הולך. כל שהוא קיבל היתה כתף קרה מחבריו.